ושהכול ישרף – פרק 12

נסיעה של שעתיים עברה לאט ומייסרת ממחשבות. איך יגיב כשיראה אותי? מה יעשה? יגרש אותי או שלא? יתרץ? יצעק? ישנא אותי? כל המחשבות הללו לא עזבו אותי. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן.
הגעתי לשטח גדול, רחוק מהעיר, רחוק מבתי מגורים, סביבי רק בניין גדול ורחב מחלונות זכוכית וסביבו רק מטוסים. כל מיני סוגים של מטוסים, חדשים, מבריקים. לקחתי נשימה עמוקה וצעדתי אל עבר הכניסה.
רק שומר אחד עמד בכניסה, קירח, שרירי, בלבוש פורמאלי – ז'אקט ועניבה שחורים עם אוזניית קשר באוזנו השמאלית. אומנם זה שומר אחד, אך ידעתי שהמקום מאובטח טוב מכמה עמדות שונות ובנוסף מצלמות במעגל סגור בכל פינה ופינה, תופסים כל זווית.
"באתי לדבר עם בעל המקום, סמיואל סיילנט" אמרתי עוד לפני שהספיק לשאוך.
"קבעתם תור לפגישה?"
"הוא אבא שלי, שמי הוא קים סיילנט" אמרתי בקרירות והוצאתי תעודת זהות כדי שעיניו יאמתו את הפרטים. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שעוד אצטרך לקבוע פגישה עימו.
"מצטער, מעולם לא שמעתי שלאדון סיילנט יש בת, אני מכיר שיש לו בן" אמר. מגוחך. הוא מעולם לא הזכיר אותנו עם לורה? עד כדי כך הוא לא אהב אותנו?
הוא כיוון אותי אל עבר המזכירה של אבא שלי ושם נאלצתי לחכות לאישור ממנו להיכנס. שום כבוד.
"את יכולה להיכנס" אמרה הבחורה כשחיוך חשוף שיניים לפניה.
"תודה." חייכתי באילוץ. רציתי להרביץ לה ולכל מי שהיה במקום ופקפק בזהותי.
נכנסתי אל תוך חדר בהיר, כאשר רוב קירותיו עשויי חלון, במרכז החדר עמד שולחן זכוכית גדול עם מסך מחשב ולצידו ערימת ניירת. לצד השולחן מאחור, עמד עציץ גדול בתוך כד לבן וזהו. כל כך הרבה מקום ללא תוכן. אבל זה לא היה משנה עכשיו, כי הוא עמד שם, זקוף, ידיו בתוך כיסי המכנס השחור. עיניו החומות, אותן העיניים שירשתי ממנו, בחנו אותי מכף רגל ועד הראש בהבעה מודאגת. הוא היה גבוה, שמנמן, שיערו בהיר, מסורק לצד, לחייו מלאי קמטים, זקן עבה על סנטרו. הוא הוציא יד אחת מהמכנס וסידר את עניבתו, משחרר אותה מעט בעצבנות.
"קים…"
"גם אני שמחה לראות אותך" מיהרתי לומר לפני שיגיד משהו נוסף. פחדתי מהתגובה שלו, לא רציתי לדעת מה חושב.
"לא ציפיתי לראות אותך פה" אמר.
"ברור שלא, זה לא שדאגת לשמור איתי על קשר כל השנים הללו, זה לא ששאלת לשלומי אי פעם, אולי בכלל מתתי. אתה פשוט שכחת, לכן ברור מאליו שלא ציפית, מעולם לא חשבת עליי, לכן מעולם לא חשבת שזה יקרה" אמרתי, שומרת עך הטון הקר. לא שלטתי בכעס, רציתי להיות קרה כלפיו וצורמת, רציתי לפגוע בו על כל השנים. אבל עמוק בתוך ליבי, כאב לי. פשוט כאב לי מכל האכזבה.
הוא לא ידע כיצד להגיב, רק הצביע על הכיסא שממולו בכדי שאתיישב. עשיתי זאת, נאנחת בכבדות.
"אני כן שמח שבאת, תרצי תה? קפה?" הוא ניסה לטהר את האווירה. לא האמנתי לו.
"אשמח לקפה" ניסיתי לזרום למרות הכול.
"אז…יש לך בן?" שאלתי, נזכרת במה שאותו השומר אמר. הרכנתי את ראשי, צופה באיך שידיי שיחקו בעצבנות, זו עם זו.
"חורג…מנישואים קודמים של אישתי" ענה. מעניין אם אהב את אישתו יותר מאשר שאהב את אמא שלי. סביר להניח שכן.
"בן כמה?" התעניינתי.
"שנה מעלייך, אני חושב שהייתם מסתדרים טוב" הוא ניסה להוציא חיוך. סיננתי את מה שאמר. לא חייכתי.
ניסיתי להישאר כמה שיותר אדישה.
"איך אמא?" תהה.
"מעניין אותך?"
הוא כחכח בגרונו, הבין כי זאת לא לגמרי הייתה שאלה לעניין.
"היא בסדר, גם לורה בסדר גמור, כולנו בסדר, לא חסר לנו דבר, למדנו להסתדר לבד. בלי דמות גברית, אנחנו מספיק חזקות" אמרתי. נאבקתי עם עצמי לא לשלוף את המילים בעצבים.
"אני שמח" שקרן.
"קראתי כתבה עלייך…" מלמלתי. הוא נראה לחוץ ממה שאמרתי.
"בבקשה בואי לא נדבר על זה, יש לי מספיק בלאגן על הראש עם כל הנושא הזה…", "שילמת בשביל שלא יעצרו אותך?" לא שלטתי בעצמי.
"קים! אני לא רוצח!" הוא הרים את קולו. זרקתי את הניילונית עם המכתב שקיבלתי על שולחנו. הוא הביט בזה לא מבין דבר. רמזתי עם העיניים שיקרא.
הוא עיין במכתב.
"מישהו מנסה להרוג אותי על משהו שאתה עשית!" רטנתי.
"זה שקר, אני מעולם לא עשיתי ניסויים בבני אדם, תחשבי היגיונית למה שאעשה זאת?!"
"אני אומרת לך שמישהו מנסה לפגוע בי ואתה אפילו לא מנסה להיראות מוטרד מהעניין!" התפרצתי בצעקה. כל המועקה החלה לעלות למעלה ודמעות החלו לזלוג מעיניי. כל כך כעסתי עליו.
"אני הולך להכין לך קפה ונדבר על הכול" אמר וקם ממקומו, ניגש אל הדלת ויוצא. הוא ניסה להתחמק. הוא לא ידע איך להתמודד. הוא עלוב. חלש.
הנחתי את ידי על ידית הכיסא, נשענת עליה ונוגסת בעצבנות בציפורן של הבוהן, בוהה בשולחן המעצבן. למה הגעתי לכאן בכלל? מה התועלת מכל זה? לא מדאיג אותו שום דבר!
תפסתי בניירת העמוסה על השולחן והשלכתי אותה אל עבר הרצפה יחד עם כל הכלי כתיבה והמהדק, פוגעת מבלי להתכוון בעציץ עם הכד הלבן. מהר מאוד התחרטתי וניגשתי להרים את כל מה שזרקתי.
בעודי אוספת את הדפים, מבטי נתפס בנקודה קטנה על עמוד העץ של העציץ. כתפור ירוק, בולט ולא טבעי.
העברתי את ידי עליו, לוחצת קלות.
חלק אמצעי של הקיר השמאלי שהיה עשוי מלוחיות עץ, נפתח, חושף חדר חשוך, קטן בתוכו.
כל מה שהרמתי, נשמט מידיי שוב, על הרצפה.
ניגשתי אל אותו החדר, צועדת אל תוכו, מנסה לחפש את לחצן האור. האור לא עבד, אבל לא היה גם צורך בכך, התאורה של המשרד שלו הספיקה בשביל לזהות את הדברים העיקריים. המון מבחנות, עם שאריות של דם ונוזלים, מסודרים לפי תורים במגשים. שקית מזרקים, מגשי ניתוח וחלוקים בשק. אומנם זאת לא הייתה המעבדה עליה שמעתי, אך אלה היו חלקים הכרחיים למעבדה.
הוא נכנס אל המשרד עם שתי כוסות קפה, גורם לי להסתובב אליו בהבעה המומה.
"קים.." הוא ניסה לו להפיל את הקפה וניגש להניח את הכוסות כמה שיותר מהר על השולחן.
"לחשוב הגיונית למה שתעשה ניסויים בבני אדם, נכון? זה מה שאמרת?" בכיתי. הוא שתק, ניסה לבחור את המילים המתאימות.
"אני כבר לא מתעסק בזה, הפסקתי לפני שנה" הרכין את ראשו. כל כך הרבה שנאה עזה הרגשתי כלפיו ברגע זה.
"למה?" זה כל מה שיצא לי מהפה. השאלה הקטנה הזאת שמתוך התשובה אליה, הייתי אמורה להבין את משמעות המעשים הלא מוצדקים שלו.
"אני תמיד התעניינתי בביולגיה וכימיה, תמיד שאפתי ליצור דברים….זה היה למען מטרות טובות" גמגמם.
היה לו יותר מזל משכל. כמובן, הכסף מציל אותו מכל הפאשלות שלו.
הדמעות שלי התחזקו, בכי מר שהקשה עליי לנשום. הוא ניגש אליי וניסה להניח את ידייו על כתפיי, אך סילקתי אותם מיד.
"מגיע לך להירקב בכלא.." סיננתי ויצאתי בריצה מהחדר, מהמקום, מהשטח, מכל מה שהיה קשור אליו.
רצתי בכל כוחי, מתעלמת מהכאבים בצד של הבטן. רצתי כמה שיותר מהר. בשביל מה באתי מלכתחילה?!
בשביל לוודא את מה שהיה כבר ברור מאליו? אבא שלי רוצח.
אני כל כך נאיבית.
אולי מגיע לי כל מה שעובר עליי, אולי מגיע לי לשלם את המחיר על המעשים שלו, כי הוא לא מפסיק להתחמק. אולי אני הדרך היחידה של כולם להתנקם בו.
סחרחורת עזה תקפה אותי, מעדתי ונפלתי על שוליי האספלט של הכביש.
לא הצלחתי לנשום, הכול הסתובב סביבי, השמיים הפכו לערבוב צבעים שונים כמו מכחול משומש שנתבל במים והשאריות ממנו התפזרו אל כל עבר והתערבבו. לא הצלחתי לנשום ואולי היה עדיף ככה.
להיעלם אל תוך החשיכה המוחלטת. הדרך היחידה להתמודדות כרגע.