ושהכול ישרף – פרק 13

מצטערת שלא היה עדכון הרבה זמן, יצאתי לקורס מסויים ולא הייתי בבית כמה ימים.
רציתי שהפרק יהיה יותר ארוך, אבל האמת היא שלא רציתי להתעכב עם העדכון, אז הפרק הבא יהיה יותר ארוך כפיצוי.

ושהכול ישרף – פרק 13:

״קים״ קול מעומעם חדר אל תוך אוזניי, מצמיד יד חמה על המצח שלי. בכבדות רבה פקחתי את עיניי, פוגשת באור לבן, מסנוור. כמה שניות ראשונות הסביבה הייתה מטושטשת, אך ברגע שזה עבר הזזתי את ראשי ימינה, פוגשת בעיניי האוקיינוס שלה.
תלתלי הזהב שלה התנופפו קלות מהרוח שחדרה דרך החלון, שפתיה מכוסות באודם בגוון בורדו, הצבע האהוב עליה, ריסיה מודגשות במסקרה כהה. בלי יותר מדי עומס של צבע, היה לה יופי טבעי. הבעתה הייתה מודאגת, אכפתית.
״איפה אני?״ שאלתי, למרות שהייתה לי תחושה שידעתי את התשובה.
״במיון, מצאו אותך מחוסרת הכרה על הכביש, אמרתי לך שאת צריכה לאכול יותר, את מאבדת מהכוחות״ אמרה בנזיפה. אם היא רק הייתה יודעת את הסיבה האמיתית שבגללה התמוטטתי. לעת עתה, עדיף שתחשוב כך.
״קחי, תשתי..״ היא הושיטה לי בקבוק מים, ״תכף לורה תביא משהו לאכול״ הוסיפה. האמת שבכלל לא הייתי רעבה, לא היה לי חשק לאכול.
״הם משאירים אותך עד הערב בהשגחה ואם לא יהיה שום דבר חריג, את תחזרי הביתה״ הסבירה. עצם העובדה שחזרתי לנשום כבר העיד שמצבי יותר טוב. נאנחתי בכבדות, ניסיתי לא לחשוב על אבא שלי. בהתחלה קיוויתי שאקבל חבלה בראש ובזכותה אשכח את מאורעי היום, אשכח מכל הדאגות והבעיות. אשכח מאבא שלי, עד כמה שזה כאב.
״איזה עולם קטן, פגשתי את החבר שלך בזמן שהייתי בדרך למזנון״ הכריזה לורה בקול, בעודה נכנסת עם שתי שקיות ארוזות ומאחוריה נעמד ריס.
הסמקתי קלות ממבוכה, היא לא הייתה צריכה לכנות אותו כך. בסופו של דבר לורה תמיד גילתה עליי הכול, אם מי אני מסתובבת, לאיפה נעלמת.
״אסיאתי הפעם…אורז עם כרוב מטוגן ועוף בטריאקי״ אמרה כאשר החלה לפתוח בפנינו את קופסאות האלומיניום עם האוכל. היא הגישה קופסה אחת לאמא ואחת הניחה לי על המגש ליד השידה.
״תודה,״ מלמלתי. הסתכלתי על הארוחה ובהחלט היה לזה ריח כל כך טוב שהחזיר לי מעט את התיאבון.
רגע לפני שידי נשלחה אל המזלג, תשומת ליבי התרכזה בריס שהתקרב אליי בהבעה מודאגת.
״איך את מרגישה?״ שאל בעודו מלטף קלות את ידי הימנית.
״יותר טוב, תודה״ חייכתי באילוץ. לא ידעתי עד כמה באמת הרגשתי טוב. היה לי קשה להסתכל לו בעיניים.
״את חייבת להפסיק עם זה״ גיחך. חייכתי, הוא צדק, זאת כבר הפעם האלף בערך שכמעט נפגעתי בה.
אמא ולורה צפו בנו מהצד, מה שגרם לי להיות נבוכה יותר. הן מעולם לא ראו אותי עם גבר. לורה הביטה בי במבט משועשע ואמא בסקרנות רבה. עכשיו הן לא יאמינו לי אם אגיד שאין בינינו דבר.
״רוצה קצת?״ הצעתי לו מהאוכל שלי. הוא הניד לשלילה.
תפסתי במגש והתכוונתי להניח אותו על רגליי, אך אחיזתי הייתה חלשה מדי. אם לא ריס שהספיק לתפוס אותו ולעזור לי, הכול היה נופל על הרצפה עכשיו.
״בואי אני אעזור לך״ אמר והתיישב על ידי, מניח את המגש על רגליו, משמש לי כשולחן. התיישבתי על המיטה והתחלתי לאכול. היה לי קצת מוזר להימצא בסיטואציה כזאת איתו ועוד כששתי נשים סקרניות מהמשפחה שלי בוהות בנו מאחור. ריס צפה בי אוכלת, גורם לי לחשוב טוב טוב איך לקחת את הביסים בכדי שלא אראה כמו טורפת אוכל נוראית בפניו. לקחתי ביסים זהירים ולא מיהרתי לאכול. ניסיתי לאכול רגוע ואלגנטי, כמו בשיעורי נימוסים.
״את חמודה כשאת אוכלת״ הוא חייך אליי וכמעט נחנקתי מהעוף שלעסתי.
הוא מיהר להגיש לי כוס מים.
״לא היית צריכה ללכת, דאגתי לך״ לחש. הקול שלו העביר בי צמרמורת נעימה בגוף. היה משהו מחמם באכפתיות שלו.
לקראת השעה שמונה בערב, כשכבר הרגשתי הרבה יותר טוב וכוחותיי חזרו אליי, קיבלנו אישור לשחרר אותי הביתה.
ריס נשאר לצידי כל הזמן הזה ולכן התעקש להקפיץ את כולנו הביתה ברכב שלו. הערכתי אותו כל כך, תוך זמן כל כך קצר הפכנו להיות מאוד קרובים אחד לשנייה.
״אני מאוד מודה לך על העזרה עם הבת שלי, אתה בחור מקסים״ אמא שלי טפחה על הכתף של ריס ברגע שהחנה את האוטו בפתח בניין המגורים שלנו.
״תיכנס אלינו לכוס תה, זה המעט שאני יכולה להציע בתמורה״ אמרה. בהתחלה הוא הרגיש לא נעים כי חשב שהוא מעמסה עלינו, אבל הצלחנו לשכנע אותו.
בזמן שהקומקום התחמם, לורה הלכה להתקלח ואמא להחליף בגדים. זה השאיר לי קצת זמן לבד עם ריס.
לא ידעתי איך להתנהג, משום מה להימצא לידו הרגיש מביך, התביישתי ממנו.
״אממ..אני אבדוק מה אפשר להוציא לאכול״ גמגמתי וניגשתי אל המקרר.
פתחתי אותו וחיפשתי כל דבר אפשרי שיתאים לתה או קפה, למזלי אמא עשתה כמה קניות.
הוצאתי לחמניות עם גבינה צהובה וקופסת דונאטס, מניחה אותם על השולחן לידו.
ריס נעץ בי מבטים ומכך כל תנועה שלי הפכה למגושמת יותר.
״אני יכול לחבק אותך?״ שאל. לא ציפיתי לבקשה כזאת. מה הוא מצא בי? אין בי שום דבר מיוחד.
נעמדתי מולו מהנהנת בחיוב. הוא קם מהכסא, עוטף אותי בזרועותיו. קברתי את ראשי בחזהו, הוא הצמיד אותי קרוב אליו נותן לחום גופו להתפזר עליי. צמרמורת עדינה גרמה לפרפרים בבטן שלי להשתולל. היה לו ריח כל כך טוב ואחיזה כל כך מגוננת. ״דאגתי לך כל כך״, סומק כיסה את פניי ופעימות הלב שלי דהרו. מה עובר עליי? רק רציתי שזה יימשך.
ישיבת התה הייתה נחמדה, אמא התעניינה מעט בריס ובעיסוקיו, לורה נגסה בדונאטסים והקשיבה מהצד ואני לא יכולתי להסיט את מבטי מהחיוך המהפנט שלו.
כשעזב, חשבתי רק עליו, הוא לא יצא לי מהראש, לא ידעתי למה. אני הרי לא מאוהבת בו, עבר מעט מאוד זמן.

עם שבוע חדש, חזרתי לעבודה, יושבת ונהנית מכל המתאגרפים בזמני הפנוי. קיוויתי שתהיה יותר עבודה, אבל כנראה שבגורלי עלה לשבת ולמות משעמום. לא הספקתי להחליף בגדים של בית הספר וחכן נאלצתי לסבול. ניסיתי לא לחשוב על אבא שלי, הרי לא ידעתי כיצד לטפל בעניין. מה אגיד למי שמנסה להרוג אותי, שאני חפה מפשע? כמו בכל סרט זול. אף אחד לא יאמין לי. ניסיתי לא לחשוב גם על סכנת חיים, אולי פשוט כדאי לי לפנות לשוטרים. ומה אם זה רק יחמיר את המצב? לא שעכשיו הוא לא חמור.
״משעמם קצת, נכון?״ קול גברי הוציא אותי מהריכוז ומכל ההתבוננות בבנים. הסתובבתי אל עבר הדמות.
בחור צעיר, גבוה הופיע בפניי בחולצת ספורט שחורה ומכנס קצר בצבע כחול. שיערו היה שחור כאשר קצוות הפוני המורם מעלה, היו בגווני אדום. עיניו הכחולות בלטו מאוד תחת צבע שיערו, לא ניתן היה להתעלם מהן. תווי פניו נוקשים וחיוך קל בקצה שפתיו.
״מתנצלת..״ מלמלתי, הרגשתי לא נעים שלא התייחסתי אליו.
״זה בסדר,״ אמר בחיוך, ״אני רואה שאנחנו מאותו בית הספר״ אמר אחרי שבחן את בגדיי. מוזר, הוא לא מוכר לי בכלל.
״י׳א?״ שאל ואני הנהנתי בחיוב.
״אני שכבה מעלייך, השם שלי הוא פירו״ הוא היה מאוד אדיב ונחמד כלפיי. היצכן שלשם שינוי פגשתי במישהו שלא כזה נוראי?
״קים״ השלמתי את ההיכרות בינינו. היה לו שם נדיר, מעולם לא שמעתי על שם כזה, אולי זה דרום אמריקאי?
״אז במה אני יכולה לעזור לך פירו?״ שאלתי לפני שזה הפך לשתיקה מביכה.
״אמרו לי להגיע למזכירה הנחמדה בכדי לקבוע תוכנית אימונים״ ענה. כנראה שדרכנו עוד לא נפרדות.

"תרשמי שיבנו לו תוכנית קשה, לשמן הזה" התפרצה בחורה צעירה מאחורי גבו ותלתה את ידה סביב צווארו.

שיערה היה חום כהה עם קצוות סגולות בהירות, היא הייתה נמוכה בערך מטר שישים גובה, וגופה היה כה דקיק ושביר, שהיה נדמה שאם יזרקו עליה עט, היא תתפרק. היא הייתה חיוורת מאוד ואולי זה מה שהדגיש את עינייה בגוון אפור כהה.

"שמי ויולט, באתי להירשם למכון" אמרה כשחיוך רחב על פניה.

"את רודפת אותי בכל מקום" הוא גלגל את עינייו בתסכול וזאת רק הראתה לו לשון בילדותיות. אני מניחה שהם היו מאוד קרובים אחד לשנייה, אולי זוג?

"אי אפשר להשאיר אותך לבד, אתה ישר מתחיל עם כולן" גיחכה והביאה לו מכה קלה על הכתף.

הם שעשעו אותי. מעניין אם גם היא לומדת איתנו.

היא נראתה מאוד נחמדה, אך משהו במבט שלה הרתיע אותי. תחושת בטן לא נעימה כזאת.