ושהכול ישרף – פרק 6

"סיילנט ג'ניריישן,
תיק מס' 63, מטופל מספר 461 ,
סוג תיק: ניסויים לפיתוחים על טבעיים.
את המטופל יש להוביל למעבדה ביום ה', בשעה 09:00 בבוקר.
על המטופל להיות לבוש אך ורק בחלוק סטרילי של המעבדה, על המטופל לא יהיה כל חפץ מתכתי\פלסטי.
יש לוודא כי תיק המטופל כולל את כל תוצאות אבחונים רפואיים וכל תוצאות בדיקות קודמות עם התבצעו. תיק המטופל ישאר לצד מיטתו בכל רגע נתון עד סיום תהליך הניסוי.
על המטופל לקבל חומר הרדמה נוזלי מס' 251.
אובייקטים לניסוי – אין.
חומרים להזרקה: 234ב, 563ג,1012ג. "

זה היה רק חלק מפיסת הנייר שקיבלתי. קראתי את המכתב,מזועזעת מכל מילה ומילה , החתום מטה היה אבא שלי, מה שאומר שכל ההוראות היו הוראות שהוא נתן.
זה לא יכול היה להיות! לאבא שלי עסק של חברת מטוסים מצליחה, לא של מעבדות ניסוי בבני אדם! זה לא יכול היה להיות מכתב אמיתי! אבל זאת כן הייתה החתימה שלו, חתימה ארוכה ומסובכת בכתב דק מחובר ועקום, קשה היה לזייף חתימה כזאת.
קיפלתי את המכתב לארבע והחבאתי מעל הארון, תחת קופסת נעליים ישנה. מקום מחבוא מושלם, כיוון שלורה לעולם לא מתעניינת באזור שמעל הארון. יותר מדי גבוה עבורה.
הייתי חייבת לברר על מה שאבא שלי עשה. אבל איך? אנחנו כבר לא בקשר, מדי פעם הוא נהג לשלוח ברכות ליום הולדת באי-מייל, אבל עכשיו גם את זה הוא לא עשה. וסתם ככה ליפול עליו אני לא יכולה, גם ככה הוא לא יספר לי.
התיישבתי מול המחשב ונכנסתי לדפדפן אינטרנט.
״סמיואל סיילנט״ הקלדתי.
בתוצאות החיפוש הופיעו הרבה אתרים עם הכתבות על התיאוריה שאבא שלי רוצח ועל הכתבות שהוא חשוד ברצח, בשאר התוצאות, היה את האתר הרשמי של העסק שלו וכמה ביקורות טובות עליו, אבל שום דבר, אפילו לא זכר למעבדות. כאילו זה מעולם לא היה קיים.
נזכרתי בכותרת שהייתה במכתב, השם של המעבדה.
״סיילנט ג׳ניריישן״ הקלדתי וניסיתי שוב להפעיל את החיפוש.
אין תוצאות.
איזה יאוש, קברתי את ראשי בין ידיי.
לפחות ניסיתי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות, היה להגיע לעסק שלו. אבל אני לא חושבת שיש לי את האומץ להיפגש איתו אחרי כל כך הרבה שנים.

ימים עברו מהר ולהפתעתי הפעם לא קרו איתי דברים מוזרים. לא עקבו אחרי ברחוב ולא ניסו לעשות לי עוד התקפי לב. כאילו הכול נשכח וחזרתי לשגרה של נערה רגילה שאף אחד לא רצה לפגוע בה.
יום היריד הגיע ואני ואבי הגענו מוקדם יותר מכולם, לסדר את הדוכן שלנו.
על השולחן שמנו מפה לבנה ומעליה סידרתי את חוברות הקומיקס לפי סדר יציאתן, לצידן אבי החלה להניח את המסיכות, וחלק מהן התחלתי לתלות בחוטים על החבל שהיה מעל השולחן.
״קחי שימי איזשהי מסיכה!״ היא ניסתה לשים עליי מסיכה של באטמן.
״ממש לא!״ רטנתי והרחקתי אותה ממנה. לא רציתי להיראות כמו איזה יצורה בדוכן.
״רעה!״ סיננה אבי והניחה את המסיכה חזרה על השולחן.
על פניה היא שמה את המסיכה של וונדר וומן ומיהרה לפזר את שיערה הג׳ינג׳י על כתפיה. אפילו המסיכה ישבה עליה מושלם. אבל כמובן שהיא לא הסתפקה בזה, היא הורידה את הסוודר הירוק שלה, חושפת מתחתיו את התחפושת של וונדר וומן. כנראה שרק אני הולכת להיות במדי בית ספר מגוכחים.
״איפה השגת את זה?״ גיכחתי.
״איביי, תחפושת הלואין של שנה שעברה, איזה זיכרון דג יש לך, קים!״ לעגה לי היצורה. באמת שכחתי שזאת הייתה התחפושת שלה.
התכופפתי לפתוח עוד ארגז מלא בחוברות קומיקס.
״אני יכול לקבל את המסיכה של באטמן?״ נשמע קול מוכר.
״כמובן״ קיפצה אבי בשמחה. הרמתי את הארגז והנחתי אותו על הכסא.
״שלום לך״ חייך אליי ריס וגרם לי לקפוץ בבהלה ולהפיל את הכסא עם החוברות.
לא הייתי רגילה לראות אותו ולהפנים שזה לא אחיו הפצוע.
אבי גלגלה את העיניים, ״את כזאת קלמזית״ הוסיפה וניגשה לעזור לי להרים את החוברות.
״אני אתחיל לקחת את זה כמחמאה״ הוא שוב חייך, ״את הקבלת פנים שלך״ הסביר.
ניגשתי אל השולחן והחזרתי לו את העודף על המסיכה.
"אתה מאכזב," חייכתי. הוא הביט בי במבט שואל והצבעתי על המסיכה.
"לא מעריצה של באטמן?" גיחך.
"יותר מעריצה של הג'וקר" קרצתי לו והוא צחק.
״אז את חובבת קומיקסים?״ התעניין. למה הוא תמיד מסתכל עליי בחיוך כזה זומם או שזה יותר חיוך מתרשם?!
״משהו כזה״ מלמלתי, ״איך אח שלך?״ תהיתי.
״מצבו יציב, הוא משתפר, מחר כבר יכריחו אותו לקום על הרגליים״ ענה. שמחתי לדעת שהעזרה שלי לא הלכה לשווא.
״אתם כאלה חמודים, אולי תציע לה לצאת לארוחה?״ התפרצה אבי. רציתי לרצוח אותה, הסתכלתי עליה במבט של ׳את לא אמרת את זה עכשיו׳. אין לה היגיון, איך היא יכלה להביך אותי ככה?! היא כל כך הולכת לשלם על זה.
״היא..היא לא התכוונה לזה..״ ניסיתי לשנות את האמירה הארורה שלה ומרוב הלחץ התחלתי לגמגם. הוא צחק קלות וגרם לי להסמיק ממבוכה. נהדר!
״אני אחשוב על זה״ הוא קרץ, לקח את המסיכה והלך. נאנחתי בהקלה ותפסתי עם שתי ידיי בגרונה של אבי, מטלטלת אותה קלות. כל כך רציתי לחנוק אותה, אבל כמובן שלא אעשה זאת. היא רק צחקה.
צפיתי בו מתרחק, עובר בעוד כמה דוכנים בדרך. הוא לא היה בחור מבוקש, לא רדפו אחריו בנות, אבל היה בו משהו, משהו שריתק את העיניים שלי.
"אני מעריצה של ג'וקר, אבל אני כל כך מוכנה לוותר עליו בשבילך באטמן…" אבי החזירה אותי לריכוז, על ידי החיקוי העלוב שלה שהיה אמור להיות החיקוי שלי. גלגלתי את עיניי וזרקתי עליה את אחת המסיכות.

אחרי שעה ביריד, שהיה די מוצלח, יצאתי להפסקה קצרה. קניתי לעצמי סנדוויץ' עם גבינה מומסת בטונה ועליתי לגג של הבניין. לא יודעת למה דווקא לשם, אולי זה היה בגלל ריס ואולי כי פשוט הנוף משם מרגיע ויפה. לא ידעתי מה משך אותי לשם. פשוט הלכתי בעקבות החשק.
"באת ללעוג לבאטמן?" הוא היה שם,ישב בפינה ליד המעקה. חייכתי.
"באתי להינות מהנוף" אמרתי והתיישבתי על ידו, "רוצה חצי?" שאלתי בעודי מסירה את הניילון מהסנדוויץ'. הוא הניד לשלילה, "תודה" הוסיף.
נגסתי בסנדוויץ', נזכרת עד כמה רעבה הייתי. הוא רק צפה בי מהצד בהתעניינות.
"אני רואה שהיום יש לך מצב רוח" אמר, מותח את ידיו לכל עבר. לא התכוונתי לספר לו דבר, ובטח לא על התקרית במקלחת, לכן רק הנהנתי בחיוב ונגסתי שוב בסנדוויץ'.
"תגיד…" האם אני באמת הולכת לדבר על זה עכשיו? לא שרציתי לשתף אותו ביותר מדי, אבל אולי לשמוע את דעתו בעניין. הייתי צריכה אוזן קשבת וראיתי בו אחד שיוכל להבין אותי. זה לא שאבי לא יכלה, פשוט פחדתי בשבילה יותר מדי. פחדתי להכניס אותה לסיבוכים שלי, לא רציתי שיקרה לה משהו, היא הייתה יותר מדי חשובה לי.
"שמעת פעם על מעבדות שמעבירות ניסויים בבני האדם?" שאלתי ומיד עצמתי את עיניי. לא רציתי לראות את התגובה שלו. פחדתי שיחשוב שאני משוגעת. גם אני הרי לא לגמרי האמנתי בזה.
"כן, עברתי כמה ניסויים כאלה.." אמר בעודו מתבונן בקיר שממול. הייתי מופתעת, לא זאת התשובה שחשבתי שאקבל.
"כל פעם כשאני הולך לרופא שיניים, הוא חופר בורות בפה, כאילו בונה שם פצצה גרעינית" צחק. גלגלתי את עיניי. זה לא הצחיק אותי. שלחתי בו מבט אדיש והוא הבין שהייתי רצינית בעניין.
"אני לא חושב שמעבדות כאלה קיימות, זה לא חוקי וסביר להניח שאם הייתה מעבדה כזאת, כבר היו סוגרים אותה, לכן אני פוסל את האפשרות" ענה. לא ידעתי כיצד להגיב. הרי ידעתי שסביר להניח מעבדה כזאת באמת קיימת עם כמה שהיה לי קשה להודות בזה.
"אבל אני יכול לספר לך משהו אחד…" הבעתו הפכה לרצינית יותר וכעס השתקף בעיניו.
"אומנם אני לא חושב שזה קיים יותר, אני יודע שלפני שלוש שנים מעבדה אחת כן הייתה פעילה, היא לא הייתה ידועה, אף אחד מעולם לא שמע או ידע עליה, אבל היא הייתה קיימת והעבירו בה ניסויים בבני האדם" מדבריו כל חלק וחלק בגופי התכסה בצמרמורת. הוא יודע?
"אבל אם אף אחד לא ידע או שמע עליה…אז איך?" תהיתי, "איך אתה יכול להגיד בוודאות שהיא הייתה קיימת?" הייתי מבולבלת במקצת.
"אבא שלי היה קורבן לניסויים…הוא לא שרד"