ושהכול ישרף – פרק 7

*הייתי עסוקה היום בהכנת פרוייקטים שיש לי להגיש ,לכן הפרק עלה כל כך מאוחר *~*
מצטערת על העיכוב -_-"
-החלטתי לקצר פרקים, כי נראלי אנשים פה מתעייפים מפרקים ארוכים @.@
תקנו אותי אם אני טועה.
-הערה אחרונה: מזמינה גם לקרוא את הסיפור השני שלי בעיקר אם אתם אוהבים בנים רעים חוחו

פרק 7:

הגרון צרב לי וזה לא היה מהסנדוויץ'. הרגשתי לא נעים שנגעתי בנושא כאוב. הבעתו הפכה לחלולה, לא היה בה שום רגש, מלבד הכאב שהשתקף בעיניו. זה כבר לא היה כעס, לא שום דבר אחר, רק כאב.
"הוא אפילו לא ידע את יודעת? הוא חשב שהוא בסך הכול הולך לעבור ניתוח, הוא לא חתם על שום מסמכים…הם פשוט עבדו עליו, הפכו אותו לעכבר מעבדה! לא יודע מה עבר לאותם אנשים בראש, על חלק ניסו לבדוק דברים במטרה למצוא תרופה שתאפשר חיי נצח, חלק ניסו לפתח יכולות על טבעיות בגוף. זה היה כל כך מגוחך! חשבו שאנחנו חיים באיזה סרט איקס מן שהכול בו אפשרי. אם הייתי תופס אותם…הייתי מוכן להרוג אותם" הוא קימץ את ידיו לאגרופים. הנחתי את כף ידי על כתפו, מעבירה אותה בעדינות לכל רוחב הכתפיים, מנסה לנחם אותו.
"מה קרה לאותם אנשים?"
"המעבדה נסגרה, וכל מי שלקחו חלק בניסויים, תוחקרו, חלק נשלחו לכלא וחלק נשלחו למוסד פסיכיאטרי, אבל זה כלום לעומת מה שקרה למי שהיה קורבן לניסויים!" סינן בין שיניו. הוא רצה נקמה והוא לא יכול היה להשיג אותה.
"ידעת אולי מה השם של המעבדה? או שמות של האנשים?"
"את יודעת, קצת חשוד לי שאת מתעניינת בכל זה, אולי את רוצה לחלוק איתי משהו?" בלעתי את רוקי. עכשיו כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדבר על זה עוד.
"בבוקר היה לי ויכוח עם אחותי הקטנה בנוגע לניסויים בבני האדם, היא הושפעה קצת מאחד הסרטים שראתה, היא טוענת שזה קיים ואני טוענת שלא…בגלל זה רציתי לשאול את דעתם של אחרים" שיקרתי ולא היה נעים לי מזה. אך זאת הדרך הכי מתאימה נכון לעכשיו.
"לא ידעתי שאני אגע בנקודה כואבת, אני מתנצלת, זה לא היה במקום כל הנושא הזה" הרכנתי את ראשי. באמת לא היה לי נעים. קיוויתי שיאמין לי.
"לא יכולת לדעת, זה בסדר.." התפלאתי ממנו, איכשהו הוא תמיד הצליח לחייך למרות הכול, והחיוך שלו היה מרגיע כל כך.
"רוצה ללכת לבקר איתי את קאי אחרי הלימודים?"
"אני וקאי לא בקשר כל כך טוב, שלא לדבר על זה שאני לא יודעת שום דבר לגביו מלבד השם שלו" עניתי.
"אני מבין"
"אבל תמסור לו החלמה מהירה ממני" חייכתי אליו, נשענת על המעקה. לא דיברנו יותר, רק ישבנו אחד על יד השנייה, וזה לא היה מביך. נהננו מהשקט הזה.

ריס ירד במורד המדרגות לכיוון כיתות הלימוד. הוא ניסה לנער מראשו את המחשבה על אביו. הוא לא אהב להיזכר בזה. הוא נכנס לשרותים ושטף את פניו, נושם לרווחה. לאחר שבהה דקות ממושכות במראה, בכמה רפרופי זיכרונות לאחור, יצא מהשירותים והחל להתקדם לכיתתו, עד שעיניו פגשו באחת מהדמויות בפרוסדור.
הוא נעמד במקומו והבעתו הפכה לקשה.
מלפניו עמד בחור גבוה, שיערו הקצר מורם מעלה עם ג׳ל, עיניו חומות ואת הגבה השמאלית שלו חצתה צלקת קטנה, שאותה גירד מדי פעם. הוא עמד זקוף , מתנשא ואף גיחך כשפגש במבטו של ריס.
״מה אתה עושה פה?״ ריס קימץ את ידיו לאגרופים, הוא לא שמח לפגוש אותו.
״ההתקדמות נורא איטית, אז באתי לזרז קצת את העניינים״ ענה הבחור עם ביטחון בעיניים.
״אתה לא צריך להיות פה, קח את הדברים שלך ותסתלק…״ סינן ריס ועבר על פניו, מבחינתו השיחה נגמרה.
״אתה לא תחלק לי פקודות. אני נשאר פה, ואני הולך להינות מכל רגע״ התעצבן אותו האחד.
ריס שוב סובב את מבטו אליו, פוגש את חיוכו המר של הבחור. הוא תיעב אותו ברגע זה, אך לא היה לו כוח להתעסק עם זה. בכל זאת הם היו יחד בעניין, לכן הוא רק המשיך בדרכו לכיתה.

חזרתי לדוכן והחלפתי את אבי, גם לה מגיע קצת הפסקה. הוצאתי לעצמי תפוח ירוק מהקופסת פירות שאבי הביאה לנו והתיישבתי על הכסא, מחכה לאנשים שיבואו.
"ואז שלגיה נגסה בתפוח העסיסי ונפלה ארצה, ללא רוח חיים" נשמע קול זר. סובבתי את מבטי למשמע הקול.
מולי נעמד בחור גבוה, בעל עיניים חומות כמו שלי, והצלקת שלו בגבה, משכה את תשומת ליבי.
בכל מקרה החיקוי העלוב שלו לשלגייה, היה מיותר.
"היא נגסה בתפוח אדום להזכירך" סיננתי. הוא נשען על השולחן עם שתי ידיו, מתקרב אליי במעט כשחיוך ממזרי על פניו.
"הצבע חסר משמעות אם בתפוח יש רעל" אמר. הוא הציק לי קצת בוריד. מה הוא רוצה האידיוט הזה?
"ובכן זכיתי בתפוח ללא רעל" שלחתי לו חיוך ציני.
"עניין של מזל" הוא התחיל להלחיץ אותי. משהו בעיניים שלו, היווה לי איום. או שאני שוב נכנסת לפרנויה?
"כמה המסיכה של הספיידרמן?" שאל בעודו מצביע על מסיכה אדומה.
"מבין כל המסיכות בחרת בגיבור הפחות מוצלח?" גיחכתי.
"אף בחורה מעולם עוד לא ירדה עליי בעניין של ספיידרמן"
"עניין של מזל" שוב הראתי את החיוך הציני שלי. האווירה הפכה למתוחה, היה שם משהו. לא ידעתי להסביר מה בדיוק, כאילו אנרגיה שלילית כלשהי שהגרמה לי להירתע ממנו.
"את מבדרת אותי, מה השם?" הוא הושיט לי את ידו ללחיצה.
"קים" עניתי, ולמרות שלא רציתי, הנחתי את ידי בידו. הוא משך אותי אליו, עד שבינינו הרחיק רק שולחן ופניו התקרבו לאוזניי עד שיכולתי להרגיש את נשימתו החמה על הסכוך.
"נעים להכיר קים, שמי שיין, אני הבחור שהולך להרוס לך את השנה הזאת" לחש בעודו לוחץ את ידי. עיניי נפתחו לרווחה, מה זה היה אמור להיות עכשיו?! הוא עזב את ידי והתרחק משם בצעדים איטיים, נותן לי להינות מהמתח. הייתי מבולבלת, ועמדתי שם מלווה אותו במבטי עוד זמן מה. מי זה הבחור הזה?! מתי יפסיקו לקרות לי דברים מוזרים! הכל נראה כל כך לא הגיוני ומוזר.
"הוא דיבר איתך?" ריס הופיע משום מקום. הוא חייב היה להפסיק להופיע ככה בפתאומיות.
"מי?"
"שיין" ענה. הוא הכיר אותו?
"מאיפה אתה מכיר אותו?" , "זה לא משנה עכשיו, אני רוצה להזהיר אותך, הכרתי אותו בבית ספר הקודם שהייתי בו, הבחור הזה נכנס לאיזה חודש לבית משוגעים, אומנם זה נראה כאילו הוא חזר לעצמו, אבל עדיין, שימי עליו עין, אני לא בוטח בו." אמר. דבריו של ריס עזרו לי להבין טוב יותר את פשר כל ההתבטאויות של שיין. ידעתי שמשהו איתו לא בסדר!
"ועוד משהו…" ריס גירד בעצבנות מאחורי עורפו, מתחמק מיצירת קשר עין. חיכיתי למה שהיה לו להגיד.
"תרצי ללכת איתי למירוץ הבא שלי של מכוניות?"