ושהכול ישרף – פרק 9

בהיתי ארוכות במבטו, שכל כך היה דומה לשל ריס, רק שתווי פניו היו הרבה יותר קשוחים ומבטו הרבה יותר נוקשה. היינו קרובים, יותר מדי קרובים, משהו שלא היה צריך לקרות בכלל! הכול באשמתי, כזאת מגושמת!

מוזר, ריס אמר שרק ביום שלישי הוא יתרגל הליכה, אז איך זה הגיוני שכבר השתחרר מבית החולים?!

״אכפת לך?״ רטן. לגמרי שכחתי מזה שרכנתי מעליו וידי הפריעו לו לקום.
״אה…מצטערת..״ גמגמתי וקמתי על רגליי, מפנה לו את הדרך.
״את כמו רוח רפאים שרודפת אותי״ סינן. תאמין לי שאני גם לא בעננים מהמצב.
״ריס אמר בשלישי שאתה רק מתחיל לקום על הרגליים״, ״אני התחלתי יומיים אחרי הניתוח, ריס היה יודע את זה אם היה מבקר יותר״ אמר. אז ריס שיקר?
״הוא כל כך מעופף שהוא מבלבל דברים״ הוסיף. אולי זה באמת מסביר מעט את פני הדברים.

עכשיו כשעמדתי מולו והסתכלתי עליו, הבחנתי במדי בית הספר שלנו. הוא גם למד איתנו? איך זה שמעולם לא נפגשנו שם?! הוא עמד זקוף עם הבעה אדישה ומתנשאת במקצת.

"אז מה אתה עושה פה? התנדבות?" שאלתי כדי שהמתח יתאדה באוויר. הוא הנהן בחיוב. נראה כאילו עכשיו ניפגש לעיתים קרובות יותר. לא ששמחתי מזה. הוא עדיין הפחיד אותי מהיום הראשו בו פגשתי אותו במכון אגרוף.

הוא תפס בארגז שהפלתי והרים אותו, משמיע אנקת כאב קלה. עדיין כאב לו הפצע.

"לעזור לך?"

"לא." ענה בקרירות והתקדם לחדר השני. לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי לחדר לקחת עוד ארגז.

ניגשתי אל החדר השני בו קאי כבר החל לסדר את הספרים על המדפים, והנחתי את הארגז על השולחן עץ הקרוב, עוקבת עם המבט אחריו.אם כל הקרירות מהצד שלו, הוא עדיין היה זה שהציל אותי ועל כך אהיה לנצח אסירת תודה.

מדי פעם הוא נעצר ואחז בתפריו, לא היה לו קל, אך הוא ניסה להיות מאופק. ניגשתי אליו ולקחתי חלק מהספרים שהיו לו ביד, מתחילה לסדר אותם על המדפים לידו.

"לפי א'-ב'" העיר, מביט בי קצרות. ניסיתי להתעלם מהמבט ולעשות כדברו. המשכנו ככה עוד כמה דקות בשקט, מבלי שאף אחד הוציא הגה מהפה.

"קים, קאי…" מרי נכנסה בפזיזות אל תוך החדר כשבידה תיקייה כחולה, "אני אוהבת את זה שהשמות שלכם מתחילים ב-ק' " צחקה. אני וקאי המשכנו לבהות אחד בשנייה באדישות מוחלטת.

"אני צריכה מכם טובה ענקית, עד כמה טובים כישורי המשחק שלכם?" שאלה.

פחדתי לדעת כיצד תשפיע התשובה שלי על מה שהיא הולכת להגיד. אני איומה במשחק. למזלי גם קאי לא נראה נלהב.

"אני גרועה" התוודתי במבט מושפל, "אני גם לא מוצלח במיוחד" הוסיף קאי. מרי הביטה בנו ארוכות, בוחנת את שנינו, היא מלמלה לעצמה כמה מילים לא ברורות, כאילו עשתה חשבון נפש עם עצמה, ולאחר מכן פשוט הטילה את הפצצה.

"יש כמה ילדים חדשים שצריכים להגיע עכשיו,הם היו מאושפזים בבית החולים הרבה זמן, אני רוצה לעשות אווירה כיפית וטובה לפני החג, לכן אשמח אם פשוט תעשו להם קבלת פנים יפה" הסבירה. עדיין לא הבנתי איך משחק קשור לזה. מספיק לי את אחותי הקטנה והמעצבנת, אבל עוד ילדים קטנים? אני לא יודעת עד כמה אני מסוגלת להתמודד עם גילאים קטנים.

"ומה הפאנץ'?" שאל קאי וזאת חייכה.

"אני צריכה שתתחפשו למיקי ומיני מאוס, יש לנו תחפושות במחסן. אני לא רוצה ללחוץ עליכם, אבל אני אשמח אם תעזרו לי בזה, תחשבו על הילדים כמה שהם ישמחו" אמרה. באמת היה קשה לסרב, לא ששמחתי שהיא הודיע על זה בדקה התשעים. קאי נרתע מהבקשה, אך בדיוק כמו לי, היה לו קשה לסרב.

בנימה כזאת מצאנו את עצמנו במחסן, מול שתי תחפושות של בובות. בובה של מיני מאוס לבושה בשמלה אדומה מנוקדת בלבן, עם פפיון תואם ונעליי עקב צהובות. לצד התחפושת של מיני מאוס, הייתה תלויה התחפושת של מיקי מאוס, כאשר מכנסיו אדומות ונעליו צהובות בהתאם לתחפושת של בת זוגתו.

"נפלא" סינן קאי באי שבעיות רצון ותפס בתחפושת. אני הורדתי את תלבושת הבובה של מיני מאוס עם השמלה. בזווית של העין יכולתי להבחין במבטו המופתע של קאי.

"אני אשמח אם לא תסתכל.." ביקשתי. בכל זאת הייתי בחצאית ולא רציתי שיראה דברים שלא נועדו לו.

הוא גיחך והסתובב אליי עם הגב. ברגע שסיימנו להתלבש, נעמדנו מול המראה הקטנה, כל אחד מחזיק ראש של הדמות שלו בידיים. "זה מגוחך" הוא גלגל את עיניו. התחפושת לא החמיאה לו במיוחד, רק הסתירה את גופו הספורטיבי.

"זה לא כזה נורא" ניסיתי לעודד, למרות שזה באמת נראה מצחיק, במיוחד כשהוא שם את הכובע עם פנים של מיקי על ראשו. לפחות הדמות מחייכת.

"תפסיקי לפזול" , "אני לא פוזלת!" התעצבנתי ושמתי גם כן את הכובע.

עלינו מהמחסן למעלה לחדר האורחים וחיכינו לכולם. חלק מהילדים שסיימו עם השיעורים, רצו אלינו בהתלהבות והחלו למשוך בידנו. הם קרנו מרוב אושר, כמה ניצוץ השתקף בהם. לא יכולתי שלא לחייך איתם.

קאי הרים את אחד מהילדים באוויר. הם כל כך התלהבו ממנו. ברור היה שיש לו תקשורת טובה עם ילדים.

ולא כמו אצלי שבקושי הצלחתי להוציא הגה מהפה. אני חושבת שקאי הבחין בזה שלא הרגשתי יותר מדי בנוח, הוא צפה בי מהצד, לא שוכח תוך כדי לעניין את הילדים. ואומנם כמה בנות עמדו סביבי, לא היה לי יותר מדי מה להגיד.

"אני לא רוצה להלשין אבל אני יודע שמיני מחביאה עוגיות מאוד טעימות" הכריז קאי, מצחקק קלות. הופתעתי. כל המבטים הופנו אליי. הוא ניסה לעזור לי.

"הוו כן! מי שימצא את העוגיות, רמז – הם במטבח, יקבל ממני מתנה מיוחד!" אמרתי בשמחה וכולם מיהרו לרוץ למטבח.

"עכשיו מאיפה אני אשיג עוגיות?"

"תשתחררי, יש לי בתיק" ענה בעודו ניגש להוציא לי אותן.

מהמטבח רצה אליי ילדה קטנה בערך בגיל שש. שיערה המקורזל בגווני בלונד זוהר, השתולל על כתפיה, עינייה הכחולות נצצו מבעד למשקפי ראייה העגולות שלה, ושמלתה הירוקה התלכלכה משוקולד כנראה שאכלה קודם לכן.

"מיני! מיני!" קראה. היא נצמדה אליי, אוחזת במותניי ולא הסיתה את מבטה המהפנט ממני, "תגלי לי איפה העוגיות, אני מבטיחה להתנהג יפה בתמורה" היא הביטה בי בפרצוף מתחנן. כמעט נמסתי מהמתיקות שלה.

"קחי," הופיע קיא, מחופש כמובן, רק שהפעם שקית עוגיות שוקולד צ'יפס בידיו. הוא ניסה לא להפיל את השקית מהכפפות המרושלות שהיו כחלק מהתחפושת. הילדה הוציאה מהשקית שתי עוגיות ונגסה בהם כשחיוך רחב על פניה. "מיקי.." פלטה בעודה ממשיכה ללעוס את העוגייה. הוא חיכה למה שהיה לה להגיד.

"אתה אוהב את מיני?" כמעט ונחנקתי מהאוויר שנשמתי. לחיי מיד תפסו את הצבע האדום המובך, למזלי הוא לא יכול היה לראות זאת מתחת למסיכה.

"היא ממש קוץ בתחת לפעמים.." גיחך קיא והילדה הביטה בו בתהייה. כנראה לא הבינה את המשמעות,

"קחי עוד עוגייה" הציע לה כתמורה לשתיקתה. למרות שזה היה ברור שהשאלה התייחסה לדמויות, אך זה עדיין הרגיש לי מביך מדי. היינו מחופשים עוד כחצי שעה ולאחר מכן הורדנו את התחפושות. מרי הייתה מאוד מרוצה, אני חושבת שגם אני בסופו של דבר שמחתי.

כשעליתי למעלה לספרייה, קאי לא נראה בשום מקום.

לקחתי את החפצים שלי ויצאתי מהמקום, בעודי נפרדת מהילדים וממרי. הייתי צריכה לשרוד עוד משמרת ערב. חיכיתי רבע שעה בתחנה עד שהגיע האוטובוס. להפתעתי האוטובוס היה ריק, רק אני והנהג.

התיישבתי במושבים האחוריים ושקעתי במחשבות בעודי צופה מבעד לחלון.

מעניין מה קאי חשב על כך העניין הזה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי אינטרקציה כלשהי איתו.

עדיין לא ידעתי מה דעתי עליו. מהירות האוטובוס החלה לעלות עד שלא הצלחתי להמשיך את הנסיעה מבלי להחזיק בעמוד. מה יש לנהג הזה?! ועכשיו כשאני חושבת על זה, הוא לא עצר באף תחנה, למרות העשר דקות נסיעה שעברו.

הסתכלתי קדימה אל הנהג, אך הוא לא היה שם. מה לעזאזל?! עיניי נפקחו באימה וקמתי מיד מהמושב, רצה אל קדמת האוטובוס.

חשבתי שאולי אני מדמיינת, אבל לא! לא נמצא אף איש במושב! גופי נתקף בצמרמורת והתחלתי לרעוד בחוסר שליטה. איך זה הגיוני?! מה הולך פה?! אני לא מוכנה למות, לא עכשיו. המהירות רק עלתה, למזלי הכביש היה ריק. למרות שהמזל לא כל כך משחק לצידי במצב זה.

מנסה להחזיק את עצמי על רגליי, תפסתי בנייד שלי וצלצלתי לקייטי. היא הראשונה שעלתה לי בראש, לא הייתי מוכנה להדאיג את אמא שלי.

"קים?" , "אני עומדת למות" קטעתי אותה בהיסטריה. לא ידעתי מה לעשות, הדמעות התפרצו מעיניי כמו להבה מהר הגעש.

"תנשמי, מה קרה? מה זאת אומרת שאת הולכת למות? זה לא מצחיק אותי!"

לא הצלחתי להירגע, הלחץ התגבר והדופק עלה, התחלתיע לשמוע את פעימות הלב שלי ולרגע הכול כאילו נעצר מלכת. נקודות שחורות הופיעו בעיניי. אולי עדיף לחטוף התקף לב לפני ההתרסקות עצמה הכואבת.

"אני באוטובוס שנוסע ללא נהג, אני לגמרי לבד פה…הוא מתקרב לנמל" ייבבתי בפאניקה.

"איך זה הגיוני? איך עלה בדעתך לעלות עליו?" היא הרימה את קולה בעצבנות. היא כל כך הרגיזה אותי עכשיו, לא רציתי שככה יעברו הדקות האחרונות של חיי. לא ידעתי כיצד לנהוג.

"אני לא יודעת, אולי כי כשנכנסתי, היה בו נהג!" צעקתי עליה. לא שלטתי בזה. הייתי כל כך היסטרית.

"אל תילחצי, אני בדרך" היא ניתקה את השיחה. קל לה להגיד! זה לא שהאוטובוס יחכה לה!

ניסיתי לפתוח את החלונות ולהימלט, אך לא הייתי מספיק יציבה ואיבדתי את שיווי המשקל. כאילו כישוף היה מוטל על האוטובוס הארור הזה. הסתכלתי קדימה וראיתי את המרחק הקצר מהמים. עוד רגע והאוטובוס עמד לדהור לתוכם. עמדתי לטבוע ולא היה לי את הדרך למנוע את זה. כעס עלה בתוכי, אני לא הייתי מוכנה לוותר!

קמתי שוב, נעזרת במוט והתחלתי לבעוט עם הרגל בחלון. הייתי מוכרחה לשבור אותו. בעיטה אחת, שנייה, שלישית. כישלון. הבכי רק התחזק. "קדימה נו!" סיננתי בין שיניי ובעטתי בכל הכוח האחרון שנשאר בי. החלון התנפץ לרסיסים, אך זה היה מאוחר מדי. האוטובוס שקע אל תוך המים.