זאבים לא מסתתרים בלילה

"אתה בטוח שהם לא מסתתרים הלילה?" שאלתי את אגת שעמד לידי. הוא היה לבוש בבגדים הרגילים שלו – בגדי בוגר ארוכים וחסרי ייחוד, ושחורים בנוסף לכל. הוא הנהן. הוא לא הרבה לדבר, במיוחד ברגעים כאלה. אגת היה בהחלט מישהו מיוחד, כמו שרמז השם שלו. מעולם לא קראו לו אגי, למרות שאנשים רבים חשבו לעשות את זה, אבל הוא היה יותר מדי חמור סבר.
"אגת, אני לא רוצה לצאת לצוד, אגת." אמרתי. ידעתי שזה לא יפריע לאגת, אבל הייתי בטוחה שלפחות זה יגרום לו לחכות עדו קצת זמן. הוא הוא לא התחיל ללכת חזרה, הוא פשוט המשיך ללכת. "אגת!" אמרתי, עכשיו כבר בכעס. האו לא הסתובב, סתם המשיך ללכת. הלכתי אחריו, מדביקה בצעדי הקטנים ומהירים את צעדיו הארוכים והחלקים. תפסתי בכתף שלו, למרות שהייתי צריכה לעמוד על קצת האצבעות בשביל להגיע לכתף של אגת.
"אגת, אני לא רוצה ללכת לצוד זאבים!" אמרתי בכעס, שמעתי כמה צעדים מהירים שהפכו להיות חלשים יותר. "בכל מקרה הברחתי את כולם עכשיו! אגת!" נראה היה שהוא לא הגיב בכלל על כל הדברים שאמרתי לו. הוא המשיך ללכת. הצעדים שלו לא הפכו להיות מהירים יותר, ולא ארוכים יותר, הוא לא התייחס עלי. נמלאתי זעם. אני שונאת את זה שהוא מתעלם ממני. הוא עשה את זה רק פעם אחת… זה היה יום לא טוב.

אגת עמד באמצע הסלון, כשהמחברת כתיבה שלו בידו. "אגת, באמת, לא התכוונתי! ל-לא ידעתי שזה אסור!" הקול שלי רעד, למרות שבדרך כלל הייתי בשליטה עצמית. אבל אגת כעס, והוא אף פעם לא כעס. "אגת!" התקרבתי עליו, מנערת את כתפו. הוא לא הגיב, סתם המשיך לעמוד בסלון עם עיניים מלאות בדמעות. לא רק שהוא כעס, הוא גם בוכה. והכול בגללי. שנאתי את עצמי באותו הרגע, אבל ידעתי שאני לא אעזוב את המקום עד שאני לא אגרום לו לשים לב עלי.

… הזיכרון היה נורא, אבל ידעתי שאין לי מה לעשות חוץ ממלכת אחריו בלי להפריע לו לחשוב איך להגיב על אי הרצון שלי לצאת לצוד. הוא המשייך ללכת, ולא ידעתי כמה זמן עבר מאז השאלה הראשונה שלי. לא שנאתי את עצמי הפעם, סתם ידעתי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה וזה הגעיל אותי. "אגת, תענה משהו!" אמרתי לו, לא בכעס, אבל הייתי בטוחה שקצת מהכעס שלי כלפיו הסתנן למילים שפלטתי. הוא לא ענה, כמו שהוא עשה לכל מה שאמרתי לפני זה. כעסתי עכשיו יותר, וידעתי שאני חייבת ללכת לפני שאני אעשה משהו מטופש מדי.