זאתי מהרחוב – פרק 1: הביטלס

-כעבור שמונה שנים-

אני וחברה שלי ישבנו על הספסל בגינה הציבורית, התרגשנו מאוד, בעוד יומיים אנחנו נתחיל את השנה האחרונה שלנו בתיכון, דיברנו על מה קנינו לתחילת השנה ועם אילו ילדים נרצה להיות בכיתה, פתאום ראיתי מזווית העין ילדה עומדת באמצע הגינה (כמה מטרים מולנו) מנגנת בגיטרה ושרה שיר די ישן….
ביטלס?
דנה, חברה שלי, גם ראתה אותה עכשיו ולפי הפרצוף שלה נראה כאילו היא ממש נגעלת ממנה, דנה תמיד משקיעה במראה שלה ואם היא רואה כתם אחד על אחת מהחולצות היקרות שלה או שערה לא במקום היא מסוגלת להשתגע, והילדה זאת… נראתה כמו ילדת רחוב, היא לבשה גופייה שחורה ודהויה, מכנסי ג׳ינס משופשפים ונעלי סניקרס שנראו כאילו היא לבשה את אותם זוג במשך שלוש שנים. ילדת הרחוב הסתכלה על דנה בפרצוף רגוז והתפרצה עליה.
״היי! או שאת נותנת כסף או שאת לא מסתכלת בכלל״ דנה קמה אליה וגלגלה עיניים.
״תעשי לי טובה את פשוט מזהמת את האוויר שאני נושמת, אכפת לך אולי ללכת מפה?״ ילדת הרחוב מלמלה משהו באנגלית כנראה, העבירה את הכסף שכנראה קיבלה מנגינה על הגיטרה אל התיק הניחה את הכובע שלה על הראש וצעדה הרחק משם. פתאום שמתי לב שיש לה עיניים כחולות ירוקות ושיער חום שטני כזה, היא הייתה ילדה יפה מאוד וחבל שכל הלכלוך הזה הסתיר אותה. ״איזה חוצפנית הילדה הזאת! שמת לב שיש לה מבטא?״ אמרה דנה בהתנשאות והחליקה את שערה הארוך הצידה. ״וואלה…״ אמרתי בהסכמה בעודי בוהה בילדה מתרחקת. דנה חייכה אליי והחריכה אותי לקום מהספסל. ״שיואו רוני את בטח מה זה בהלם, בואי נלך לשתות קפה.״ אני ודנה התיישבנו על הבר בבית קפה והמשכנו לשוחח על התיכון, התיכון שלנו הוא תיכון מיוחד, אחד מהתיכונים הכי טובים בישראל לאומנויות הבמה, לומדים שם שלוש מקצועות, משחק שירה וריקוד, מותר לבחור שני מקצועות ללמידה שהכי טובים שם וכדי להתקבל צריך לקבל לשם מלגה, אני ודנה נרשמנו בלי מבחנים מכיוון שיש לנו מספיק כסף, לכאלו שאין מספיק צריכים לעשות אודישנים. צריך לבחור שני מקצועות ללמידה שם, ואסור בכלל שלוש, לי ולדנה לא היה כל כך קשה להתלבט ובחרנו שירה ומשחק, אני ודנה המשכנו לדבר על התיכון אבל בראש המשכתי לחשוב על ילדת הרחוב הזאתי… היתה לי תחושה שזו לא הפעם הראשונה שאפגוש אותה….
ואני צדקתי.