זאת אני פרק 11- השלמנו (?)

פקחתי עיניים לאט, וראיתי את דניאל שוכב לצידי.
ליטפתי את לחיו באיטיות, הוא זז קצת.
עצמתי את עיניי.
הוא הידק את אחיזתו בי.
"גם כשאת ישנה את יפה"
הוא לחש.
הוא חיבק אותי חזק.
"אני לא אעזוב אותך, אף פעם"
הוא לחש.
הלב שלי קיפץ בתוך חזי.
הרגשתי כיצד הוא מתקרב לשפתיי.
"דן.."
לחשתי מתרחקת ממנו, עושה את עצמי כאילו עכשיו קמתי.
"איך אתה מרגיש?"
שאלתי מתיישבת על המיטה.
"רע"
הוא אמר.
הוא עדיין היה חיוור, וקולו היה צרוד.
"אתה גם נראה רע"
אמרתי נוגעת במצחו.
הוא היה רותח.
"איך זה קרה? זאת הייתה פעם ראשונה ששתית?"
שאלתי מופתעת.
"הראש שלי כואב"
הוא אמר והתפתל מעט.
"חכה אני יעזור לך"
אמרתי לו.
עזרתי לו לקום ולהעביר אותו לספה בסלון.
כיסיתי אותו בשמיכה.
"יותר טוב?"
שאלתי.
"כן תודה אל…"
הוא אמר.
חייכתי אליו.
הלכתי להתקלח ולהתלבש.
נשמעו דפיקות חזקות בדלת.
"רגע!"
צעקתי מסיימת לסרק את שיערי הרטוב במעט.
פתחתי את הדלת.
"אלינור אני מצטער באמת"
תום אמר מתחנן.
"זה נגמר…"
אמרתי בקרירות וללא רגש.
"אלינור בבק…"
הוא עצר כשהביט מאחוריי.
"דניאל…
בן…"
קטעתי אותו בכך שסגרתי את הדלת ונעלתי אותה.
ישבתי על הספה שדניאל שכב בה.
"מי זה היה?"
הוא שאל.
"תום"
אמרתי וכמעט הקאתי.
"מה הוא רצה?"
הוא שאל מנסה לפקוח עיניים.
"שנחזור"
אמרתי בפשטות.
"ו…"
הוא שאל פוקח במעט את עיניו.
"לא"
אמרתי.
"מה אמרתי לך אתמול?"
הוא שאל אחרי שתיקה.
"אתמול…"
אמרתי תוהה ועלה בי חיוך.
"מה אמרתי לך?"
הוא שאל בחוסר סבלנות.
"סתם שטויות לא משהו רציני"
אמרתי מכחישה.
"בטוח?"
הוא שאל בחשדנות.
"כן"
אמרתי מנשקת את הלחי שלו וקמה.
"אל?"
דניאל פתח את דלת חדרי באיטיות.
"דניאל"
אמרתי בעייפות.
"רציתי לומר לך תודה, שטיפלת בי"
הוא אמר מחייך חיוך מובך.
"בטח דן, ותודה לך שבזכותך הבנתי שתום הוא סתם…"
עצרתי את הקללה שכמעט יצאה מפי.
הוא חייך.