זאת אני פרק 6-שאלות

"תפתחי את הדלת אלי!"
אמא שלי צעקה אחרי שנשמעו דפיקות בדלת.
נאנחתי וקמתי לפתוח את הדלת.
"שלום אלינור"
אמא של דניאל אמרה לי.
"שלום"
אמרתי וחייכתי רק אליה.
"אמא שלי במטבח"
אמרתי לה.
היא נכנסה ודניאל אחריה.
ישבתי בסלון רואה טלוויזיה.
"מה רואים אל?"
דניאל שאל אותי וישב לידי.
"סרט"
אמרתי לו באדישות.
"יש משחק"
הוא אמר והעביר.
"יש סרט"
אמרתי והעברתי חזרה.
"המשחק יותר חשוב מהסרט המפגר שלך"
הוא אמר לי בחיוך מזלזל והעביר.
"הסרט יותר יפה מהמשחק הדפוק שלך"
אמרתי והעברתי חזרה.
התחלנו במאבק על השלט.
בסוף הגענו למצב שאנחנו צמודים.
"קום ממני"
אמרתי מנסה להשתחרר.
"תביאי את השלט"
הוא איים.
"קח את השלט המפגר שלך"
אמרתי והשתחררתי ממנו, זורקת עליו את השלט.
"האוכל מוכן!"
אמי קראה לנו.
ישבנו אחד מול השני , נועצים עיניים באחד בשני.
אחרי הארוחה, ישבנו בסלון.
"אלינור, איך הולך לך בלימודים?"
אמו שאלה אותי בחיוך.
"יש לחץ של מבחנים עכשיו אבל אני עומדת בקצב"
אמרתי מחייכת אליה.
"מבחנים?"
היא שאלה והביטה בדניאל מבט מאשים.
"של… מועדי ב. מי שהצליח במועד א לא צריך לעשות מבחן חוזר"
אמרתי מוצאת תירוץ במהרה.
"אז בהצלחה"
היא נשמה בהקלה.
"רציתי לומר לך ביי, אנחנו הולכים"
דניאל נכנס לחדר שלי.
"ביי"
אמרתי ביובש.
"ותודה על שהצלת אותי"
הוא אמר מתיישב על המיטה.
"בבקשה"
עניתי בחיוך מאולץ מורידה את מבטי מעיניו.
"זה חשוב לאמא שלי"
הוא אמר לוכד את מבטי.
"אז הבנתי שאני באמת צריך ללמוד"
הוא אמר מחייך חיוך עצוב במעט.
"טוב זה נשמע הרבה יותר מפגר ממה שחשבתי"
הוא גיחך גורם לי לחייך.
"אם תרצה… אני אעזור לך"
אמרתי מחייכת.
"דניאל!"
שמענו את אמו.
"אז אני הולך…"
הוא אמר קם ומנשק את הלחי שלי ויוצא.
נגעתי בלחי שלי באותו מקום ששפתיו של דניאל נישקו אותי.
הורדתי את ידי ממצמצת.
למה הצטמררתי? למה זה הזיז לי משהו? למה הצעתי לעזור לו? ולמה חייכתי אליו, והפעם חיוך אמיתי?
ולמה אני שואלת את עצמי הרבה שאלות שאין לי מושג מה התשובה.