זהב לבן | 5(מיקוש)

אני זזה עוד. ועוד… זה לא המקום. זה לא מתאים.
"נו… מה אכפת לך? אין פה אף אחד!" הוא עובר ממושב הנהג למושב שלצידו בתנועה חלקה. הוא צעד אחד מלצאת מהאוטו.
"אכפת לי! דיי, טיילר, דיי" אני אומרת בחשש . אני מרגישה את ההיסוס והפחד מטפסים במעלה גבי.
אם לומר את האמת, מה שמונע ממני… הוא לא האוטו.
המקום, כן הוא חלק מזה, אבל הסיבה הרבה יותר גדולה ומציאותית…. מבחינתי.
הוא יוצא מהאוטו. לאט לאט ניתן להבחין בגובה שלו. מרך וכייפי, נעשה מאיים. אני מתחרטת על הרגש אליו, אבל מה כבר יכולתי לעשות?…. רגשות….. אי אפשר להחליט אותם.
הוא מתקרב יותר ויותר, ובסוף עוטף את המותניים שלי. אני מרגישה באיום, אבל הוא רק ממשיך.
הוא משעין אותי טיפה קדימה ומצמיד את שפתיו לצוואר שלי. אני מרגישה כל כך מגושמת שדחף להקיא זה משהו שנראה לי נורמאלי.
"אמרתי לך. לא." אני מנסה להדוף אותו בעדינות, וכשלא מקשיב, בכוח.
הוא מכניס את ידו מתחת לחולצה שלי. אני מרגישה את האצבעות החמות שלו מאיימות לקרוע אותה בעדינות חונקת.
"אני מפריע?" אני שומעת קול מוכר.
אני מתנתקת לרגע מהמציאות ומסתכלת על בעל הקול.
פרנק.
"כן אחי, אנחנו קצת באמצע משהו" טיילר. אני מתחברת שוב למציאות, שכרגע אני לא סובלת.
"באמת?" הוא שואל, לא מאמין. הוא זז מצד לצד, המבט שלו נוקב ואדיש. פעם ראשונה בחיי שראיתי את פרנק ככה.
"עוף כבר!" טיילר מתעצבן. אני יכולה להרגיש את פעימות ליבו מגבירות קצב.
הוא מתקרב. הוא מתקרב.
הרגע הבא, היה ממש לא צפוי.