זהב לבן//קטע

"אני אוהב אותך" הוא מלמל. "אוהב אותך יותר מהכל".
צחקקתי. הוא תמיד אומר את זה, כולם תמיד אומרים את זה. אף אחד לא נשאר.
"תודה" חיבקתי אותו אליי. הרמתי מבט אל השמש ששקעה אל תוך הים שהתפרש מולנו. השקיעה תמיד הרגיעה אותי, תמיד הזכירה לי שגם השמש הגדולה שמחממת אותנו צריכה מנוחה לפעמים.
הוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי, מניח לי לטעום את היום מדהים הזה מחדש.
"היית מאמין?" מלמלתי. "שנתיים שלמות אתה שורד אותי" חייכתי, מעט צוחק על עצמי.
"אפילו יותר" הוא חייך והבחנתי בניצוץ של פחד בעינייו.
"מה קרה אהוב שלי?" נגעתי בפנים שלו, מעביר יד בעדינות על הזיפים העדינים שלו.
הוא טלטל את הראש ולא ענה. "אני גאה בך" הוא הושיב אותי עליו כמו ילד קטן ואני התחפרתי בחיקו. "כבר שנה שלמה לא נאלצת להיכנס לאישפוז" הוא נישק את אחורי האוזן שלי.
"בזכותך" ליטפתי את הרגל שלו. "אתה שומר עליי"
"תמיד" הוא חייך וקבר את הפנים שלו בצוואר שלי.
נצמדתי אליו וישבנו בשקט, מסתכלים השמש נעלמת בים ובאורות הרחוקים המגיעים מהעיר. רוח קרירה ומלוחה עטפה אותנו ורעד קל עבר בי. כמובן שהוא שם לב. "אתה רוצה לחזור קטנצ'יק?" הוא שפשף את הגב שלי.
נענעתי בראשי. "אני לא רוצה שהיום הזה יגמר" מלמלתי בשקט.
הוא צחק את הצחוק הקליל שלו, שתמיד גורם לי להתאהב בו מחדש. "אתה מתוק"
שרבבתי שפתיים במבט נעלב. "לא יפה מייקי" אמרתי, מה שגרם לו לצחוק יותר.
"אל תדאג, במילא לא חשבתי על לחזור עדיין" הוא ליטף את השיער שלי היה דביק מהרוח הלחה.
חייכתי חיוך קטן ושתקתי שוב, עוצם עיניים ומגרגר בשקט בתגובה ליטופים העדינים שהוא העביר על גבי.
"אתה באמת גאה בי?" שברתי את השתיקה לבסוף.
הוא הנהנן הנהון נמרץ. "ברור בייבי, השתפרת כל כך"
"ולא תעזוב אותי?" שאלתי בחשש.
"אף פעם" הוא הוריד אותי ממנו והישיר אליי מבט. "אתה הדבר הכי טוב שקרה לי פיצי, אני לעולם לא אעזוב אותך"
"אבל כולם אמרו את זה" מחיתי. "וגם תמיד לא נשארו, תמיד המצב הנפשי שלי הרס הכל… "
הוא חיבק אותי חיבוק חזק. "לא עניתי לך קודם מה קרה" הוא נשם עמוק. "זה פשוט ש… הולך לקרות משהו גדול, ואני מפחד"
פחד שטף אותי. "משהו יכול לפגוע בך?"
הוא הנהן. "אבל אל תדאג" הוא מיהר להרגיע אותי. "אני לא חושב שזה יקרה"
פערתי עיניים. "מה קורה?" נלחצתי.
הוא צחק צחוק חלש ופתח את סל הפיקניק שהוא הביא, שולף משם משהו ומחביא מאחורי הגב.
"קונור" הוא מלמל והישיר אלי מבט. פערתי עיניים והנהנתי. "קטן שלי. הכרתי אותך בחוף הזה, השעה הזאת בדיוק, ומהרגע הראשון לא הייתי יכול להוריד ממך את העיניים. היית לבד פה, ומה שעבר לי בראש היה 'איך בחור מהמם כמוהו לבד?' אז ניגשתי אליך" הוא חייך חיוך רחב. שנינו יודעים שהוא נתקל בי בכוונה ועשה את עצמו מתנצל. "אתה זוכר מה ענית לי?" הוא שאל.
הנהנתי. "אני פה לנוח מהחיים, כמו שהשמש נחה מהיום" חזרתי מילה במילה על המשפט.
הוא הנהן. "המשפט הזה שבה אותי. הייתי חייב להישאר איתך. אז הזמנתי אותך לגלידה" הוא צחקק. "לא הרעיון הכי טוב שלי". הקאתי את הגלידה ההיא, בדיוק חזרתי משיקום במחלקה פסיכיאטרית ועוד לא התרגלתי לאכול דרך הפה ולא דרך צינוריות. "מאז עברנו עוד המון" הוא חייך חיוך מקסים. "השתפרת, קטנצ'יק, אני ממש רואה את השמחה קורנת ממך, אתה לוקח את התרופות שלך כמו שצריך ומפתח קשרים. אני שמח שאני זה התחיל את הכל" הוא עצר לנשום. "חשבתי על הרגע הזה המון, חשבתי איך אני יכול להפוך אותו לרומנטי יותר, מפתיע יותר, מצחיק יותר או סתם מיוחד. חשבתי על מטוסים, הפקה ענקית, טיסה לחו"ל ואפילו התפרצות להופעה, כי תאמין לי קטנצ'יק שלי, בשבילך אני אוריד את השמיים" הוא אמר בכנות ואני ניגבתי את העיניים, מהנהן ומסמן לו להמשיך. "אני אעשה הכל בשבילך פצפון שלי" הוא חזר. "אני אוהב אותך יותר ממה שאהבתי אי פעם מישהו קונור. ואני לא אעזוב אותך אף פעם, למעשה, בדיוק באתי לבקש," הוא שלף את מה שהוא החביא מאחורי הגב – קופסה כחלחלה, ופתח אותה. בתוכה נחה טבעת עדינה מזהב לבן. 'הזהב שלך. לבן ויפה כמוך' שיחה ישנה שלנו צפה למוחי.
הוא נשם נשימה עמוקה. "תתחתן איתי קונור?"