זה אתה.. – סיפור על וואן דיירקשן הקדמה+פרק 1

הקדמה:
שמי שיר, אני בת 20.
נולדתי בישראל ובגיל חמש עברתי ללונדון.
אני יתומה, ההורים שלי נפטרו כשהייתי בת שש, מאז גדלתי אצל חברים טובים של ההורים שלי.
היה להם בן בגיל שלי. גדול ממני בדיוק בחודש.
אנחנו מכירים מאז שאנחנו בני חמש. אבל על ההמשך של מה שהיה בנינו אתם תשמעו בהמשך הסיפור.
קצת עליי: קוראים לי שיר, אני בת 20.
ישלי שיער שטני שמגיע קצת אחרי הכתפיים חלק, אני לא הכי גבוהה אבל גם ממש לא נמוכה.
עיניים כחולות עמוקות ואני רזה.
הסטייל שלי זה ג'ינס צמוד חולצה חמודה ונעליים שטוחות ועדיף נעלי ספורט (נייקי, אדידס וכו'..).
נעלי עקב *רק* לאירועים מיוחדים.
ישלי ילדה, בת שלוש קוראים לה אור כי האור של חיי ! היא מאירה את החיים שלי ברגעים הכי קשים.
ישלה שיער שטני חלק כמו שלי ועיניים חומות בוהקות, בדיוק כמו שלו.
אני גרה איתה בדירת שני חדרים קטנה בלונדון, אני רקדנית. רקדתי במלא קליפים של מלא זמרים מפורסמים.
ולמעשה, ככה הגעתי לסיפור שלי.
פרק1:
"בוקר טוב אור" אמרתי לאור והערתי אותה משינה עמוקה.
היא חייכה אליי את החיוך המתוקי והקטן שלה.
"בואי אני אכין לנו ארוחת בוקר מהירה, ישלי עוד שעה אודישן לעבודה, את זוכרת? " שאלתי את אור בקול ילדותי והיא צחקקה.
הלכנו למטבח והכנתי לנו משהו קטן לאכול. כשסיימנו הלבשתי אותה בחצאית ורודה וחולצה סגלגלה חמודה, סרט ורוד בשיערה ונעלי בובה עם סרט סגולות.
לבשתי את בגדי הריקוד שלי :http://www.polyvore.com/cgi/set?id=62881893
אספתי את שיערי במין קוקו מבולגן, לקחתי את התיק שלי, את אור ואת מפתחות המכונית ויצאנו לדרך.
הגעתי לאיפה שמתקיימים האודישנים. חיכיתי בתור לתורי. אור ישבה על ברכיי, היה עליי לקחת אותה איתי, לא הייתה לי את האפשרות להזמין לה בייביסיטר.
"שיר לוין, מי זאת שיר לוין?" שאלה האישה שכנראה אחראית שם. (לוין-היא נולדה בישראל).
"אני" הרמתי את אור והתקדמתי אליה,
"כנסי, תורך" האישה אמרה וחייכה.
נכנסתי והורדתי את משקפי השמש לפני שהסתכלתי על מי שאני אמורה להופיע מולו ישר התנצלתי "סליחה שבאתי עם הבת שלי, אני חד-הורית ואין לי סידור בשבילה" אמרתי והנחתי אותה בצד.
"זה בסדר, תתחילי" קול מוכר אמר לי.
הרמתי את ראשי והבטתי ישר אל חמשת הבנים שישבו מולי.
הוא, זה הוא! זכרונות התחילו להציף את מחשבותיי.
*פלאשבאק*
"בואי לנדנדות שיר" הוא אמר לי
"אני באה אני בבאה" אמרתי והשתרכתי אחריו.
היינו אז בני שמונה.
"שיר, הוא לא שווה את זה ! באמת שלא! " הוא חיבק אותי בזמן שבכיתי
"אבל אהבתי אותו" אמרתי בין הדמעות, למרות שזה לא נכון.
היינו אז בני ארבע עשרה וכבר אז אהבתי אותו..
"בבקשה שיר! אל תלכי! אני מתחנן בפנייך! אני אוהב אותך !! אני עוד שעה חוזר ונדבר על הכל!!" הוא התחנן אליי דרך הפלאפון.
"אני מצטערת, זה היה פעם אחת, וגם זה היה יותר מדי" אמרתי.
היינו אז בני שבע עשרה, אהבתי אותו, כמו שלא אהבתי אף אחד בחיי ! זה היה שבוע לפני שגיליתי שאני בהריון ממנו. הוא היה באקס פקטור ואני בדיוק הייתי בדרכי לדירת סטודיו החדשה שקניתי בלונדון, בצידה השני, הרחק ממנו.
*חזרה לאודישן*
"שיר? שיר את איתנו?" קול אחר אמר והוציא אותי ממחשבותיי.
"כן, כן" אמרתי וחייכתי.
רקדתי,הצליח לי דווקא לא רע. כשסיימתי את הריקוד יצאתי משם מהר. התחלתי לחשוב על אותה תקופה והתחלתי לבכות.
"שיר! שיר חכי שניה! בבקשה" שמעתי את אותו קול מוכר רץ אחריי.
המשכתי לרוץ. נכנסתי מהר לאוטו, קשרתי את אור בכיסא שלה ונסעתי.
"אמא, למה את בוכה?" אור שאלה בקול המלאכי שלה.
"אני בסדר, יהיה בסדר" אמרתי לה ושלחתי לה נשיקה והיא חייכה אליי ועצמה את עינייה מנסה לישון.

-נקודת מבטו של___-
"טוב חברים האודישנים מתחילים" הארי אמר
מלא בנות רקדו, כולן רקדו יפה אבל לא בצורה מיוחדת.
ואז נכנסה מישהי. השם שלה היה לי מוכר, מאוד!! יותר מדי !!
היא נכנסה וישר אמרה : ""סליחה שבאתי עם הבת שלי, אני חד-הורית ואין לי סידור בשבילה" היא עדיין לא הרימה את מבטה.
"זה בסדר, תתחילי" אמרתי לה והיא התרוממה ומבטה ננעץ בי.
הזכרונות החלו לעלות.
*פלאשבאק*
"בואי לנדנדות שיר" קראתי לה
"אני באה אני בבאה" היא אמרה וכמו נגררה אחריי
היינו אז בני שמונה.
"שיר, הוא לא שווה את זה ! באמת שלא! " חיבקתי אותה כשבכתה.
"אבל אהבתי אותו" היא אמרה, הרגשתי שזה לא נכון.
היינו אז בני ארבע עשרה וכבר אז אהבתי אותה..
"בבקשה שיר! אל תלכי! אני מתחנן בפנייך! אני אוהב אותך !! אני עוד שעה חוזר ונדבר על הכל!!" התחננתי אליה בטלפון.
"אני מצטערת, זה היה פעם אחת, וגם זה היה יותר מדי" היא אמרה לי וניתקה את השיחה.
היינו אז בני שבע עשרה, אהבתי אותה, כמו שלא אהבתי אף אחת בחיי ! זה היה שבוע אחרי שנישקתי את החברה הכי טובה שלה, באמת שלא התכוונתי, היא התנפלה עליי !! אני נשבע!! הייתי אז באקס פקטור ואני בדיוק הייתי בדרך חזרה הביתה לראות אותה אחרי שלא התראינו יומיים, באותו יום היא גילתה על הנשיקה.
אני אהבתי אותה, אני אוהב אותה, ואני תמיד אוהב אותה, תמיד!
*חזרה לאודישן*
"שיר? שיר את איתנו?" הארי שאל אותה
"כן כן" היא ענתה והתחילה לרקוד, וואוו ! היא הייתה מושלמת ! מעניין מיזאת הקטנה פה, בטח ישלה חבר או משהו, היא לא תרצה אותי חזרה.
היא סיימה לרקוד וישר ברחה.
"שיר! שיר חכי שניה! בבקשה" קראתי לעברה אבל היא לא הקשיבה לי.
היא נכנסה למכונית שלה ונסעה מפה.
חזרתי לאולם.
"מזה היה? " לואי שאל אותי
"אתה מכיר אותה?" נייל הוסיף.
"כן, ועוד איך אני מכיר אותה" אמרתי בעצבות.
סיימנו את האודישנים להיום.
"את מי הכי אהבתם?" שאלתי
"את שיר לוין" כולם אמרו פה אחד.
"אז נראלי שאנחנו נבחר בה" אמרתי והייתי מאושר מבפנים שאני אראה אותה עוד פעם, עוד הרבה פעמים.