"זה לא היה כל כך נורא, נכון? פרק 1 ( יש גם הקדמה)

" בוקר טוב " אחת האחיות במקום אמרה לי.
כן, אז לא ממש סיפרתי לכם, אני ישנה במרכז כזה לאנשים שאין להם לאן ללכת, משהו מוזר, אבל נחמד.
זה מרכז ענקי כזה, יש בכל חדר משהו כמו 12 מיטות, יש 6 ארונות גדולים, לא שיש לאלו שכאן הרבה ציוד, הרוב נותנים לנו כאן.
אני במחלקת נוער וילדים, יש כאן רק בנות באגף הזה, האגף של הבנים.
"בוקר טוב" עניתי לה, השעה היא 7:15 "ליילה, לא שמעת את השעון, קומי שלא תאחרי" הנהנתי, היא יצאה.
ראיתי לאחר שפשוף עיניים, שחדר הבנות ריק, הן אוהבות לקום מוקדם בשביל ללכת לאכול יותר.
הלכתי למקלחת שבחדר, כן, הכל יש כאן, המרכז הזה אפילו גאוני.
שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, חזרתי לארון, לקחתי טייץ שחור, חולצה בצבע תכלת, עם כיתוב 'smile:)' ואת הנעליים השחורות שלי, את השיער האדום אספתי לקוקו גבוה, במרכז הזה נותנים לנו גם את האמצעים האלו.
לקחתי את הפלאפון, אותו האמת הבאתי מהבית הקודם, אבל גם פלאפונים נותנים כאן, פשוטים, אבל פלאפונים, אנחנו צריכים להיות זמינים ולעדכן במקרים מסויימים, כי המקום בדר"כ נסגר ב10 ביום רגיל, וב12 בסופשים.
לקחתי גם את התיק בית ספר, כן, כמו שכבר אמרתי, יש כאן הכל.
יצאתי לבית הספר, שגרה, אין יותר מידי מה לספר כאן.
הבית ספר במרחק 10 דקות הליכה, לא איחרתי, אין לי יותר מידי מה לעשות בבוקר, לאכול, זה לא הקטע שלי.
כשחזרתי מהבית ספר, והלכתי להניח את התיק בחדר, וכמובן שלנוח כמה דקות נזכרתי שהיום יהיה תורי ללכת להתנדב אצל הילדות הקטנות, כל הקטע של המרכז הוא לעזור כמה שיותר.
כמובן שלא מכריחים אותנו להתנדב, וכל מי שחדש עושה 'חרם' על המקום, כי מה לעשות שההתחלה היא קשה? כולנו כאן בלית ברירה, אבל לא נראה לי שמי שכאן רוצה באמת לחזור לחיים הקודמים שלו.
הלכתי לאכול בחדר אוכל זה החלקה שלנו, כרגיל, אני לא טיפוס של אוכל, ולא בשביל הרעבה עצמית או משהו, כמעט כולנו לא באמת אוכלות כאן.
כאן, החיים הם שונים ממה שהרגילו אותנו, את כולנו.
אכלתי סלט, עם פרוסת לחם אחת, שתיתי מים, כמו כולנו, פיניתי את הכלים, לאלו שבתורנות כלים, כולנו כאן עצמאים, ביחד.
מידי חודש מגיעות לפנות שתי בנות מתחת לגיל 10 שנלקחו מהמשפחה שלהן, כי המשפחות של רובנו לא כשירות להיות משפחות.
יש כאן הרבה בנות מתחת לגיל 12 שהוטרדו מינית, ואנחנו, הבנות הגדולות יותר מעבירות להן טיפולים, תמיכה, עוברות הכל ביחד.
החלפתי חולצה, לחולצה של ה'עבודה' עם הבנות, החלפתי חולצה באמבטיה כי מייבל וסשה נכנסו לחדר, וזה לא שאנחנו מתביישות אחת בשנייה או משהו, אלו חוקי המקום, אסור להראות את הגוף שלך לאחרים.
נכנסתי לחדר, רוזי וליזי, תאומות בנות 8, רצו אליי בחיוך, הן ילדות שאין להן אימא, ואבא שלהן הטריד אותן מינית במשך שנתיים, עד שאחת השכנות ראתה.
"ליי, התגענו אליך" ליזי אמרה, 'ליי', זה הכינוי שלי, הן טוענות שהשם 'ליילה' מבגר אותי, למרות שאני רק בת 17.
הבנות האחרות גם התקרבו אלינו, וראיתי, לצערי ולשמחתי ילדה חדשה, לא יותר מגיל 10, יושבת בפינה, מקופלת בעצמה.
היו כמה לחישות מהבנות הקטנות יותר, אבל נתתי להן מבט והן הפסיקו.
" למה שלא תלכו להכין את עצמכן לחזרות? תתלבשו" אמרתי לבנות, יש לנו הצגה שהכנו בעצמנו, המטרה כאן היא גיבוש.
הבנות הנהנו והלכו לשלהן, ואני ניגשתי לילדה הקטנה.
"שלום, איך קוראים לך?" שאלתי אותה בחיוך, נוגעת בזהירות בכתפה. "ליילה" היא אמרה מבלי להסתכל עלי בכלל. חייכתי לעצמי.
"היי ליילה, לי קוראים ליילה" אמרתי, והיא הסתובבה. היא בכתה. היא נגבה מהר את דמעותיה. היא הייתה מלאכית קטנה.
"בואי נצא מכאן ליילה?" שאלתי, והיא הנהנה.
"לפני שנצא מכאן, אני רק אבדוק משהו בטפסים, טוב?" שאלתי, היא הנהנה, הושטתי לה יד והיא קמה, מחקה כל זכר מהדמעות.
בדקתי בטופס שהשאירו לי במגירה, כמו כל ראשון לחודש, איזה בנות צריכות לעבור בדיקות, ואיזה.
רוב הבנות כאן כמו שכבר הזכרתי, לא אוכלות, יש כאלו שאוכלות יותר מידי, כדי לפצות על זה.
"מריה, שלי, סנדי, וליילה, בואו איתי לבדיקות" אמרתי,
בנתיים בר, נכנסה, חייכתי אליה. בר היא עוזרת שלי, היא עובדת במקום הזה, בדברים יותר מסובכים במה שאנחנו, הנפגעות הגדולות, עושות. בר גם הייתה נפגעת תקיפה מינית, לפני 12 שנים, בגיל 15, מאז היא כאן.
הבנות באו איתי לבדיקות, הכנסתי כל אחת לחדר משלה, את סנדי ומריה הכנסתי לחדר של הבנות שצריכות לעלות במשקל, ואת שלי הכנסתי לחדר של החולי סוכרת נעורים, וידאתי הכל ויצאתי מהחדרים, הכנסתי את כולן חוץ מאת ליילה שהלכה איתי בשתיקה.
"יהיה לך עוד הרבה הזדמנויות להרגיש טוב" אמרתי לה, כרגיל, השקט של הבנות החדשות.
"אני בת 14" היא אמרה. היא לא נראית ככה בכלל, אבל ראיתי את הטופס שלה, היא בת 14 ושני חודשים.
"ראיתי את זה, את לא נראית ככה" אמרתי, היא שתקה.
"למה את היית בחדר הפעלות לבנות עד גיל 12?" שאלתי אותה, אני כמובן יכולה לברר את זה בעצמי, אבל רציתי לראות את תשובתה.
"אמרו לי לחכות עד שיקראו לי, זה הכל" היא אמרה כמו מתה.
"בגלל שאת חדשה, ייקח לך זמן להיבדק" אמרתי, הרמתי את ידה והבטתי על צלקות, זה צפוי.
"בסדר" היא אמרה.
"תשמעי, אני אבוא, עוד שעה בדיוק, עכשיו השעה 14:28, 15:30, אני כאן, אין לך ממה לפחד. את רוצה שאני אקרא למישהי שתכנס אתך?" שאלתי את ליילה, הילדה הקטנה והנמוכה, שחוץ מהעצב שלה, נראית מאוד קטנה.
אבל ליילה לא ענתה, היא פשוט שתקה.
הסתובבתי לחזור לחדר של הבנות להמשך ההפעלות. "סליחה?" מישהו קרה לי.
על החולצה הלבנה שלבשתי, יש סימן של המקום, בגב, ככה שיודעים שאני מתנדבת כאן, כשאני לבושה ככה.
הסתובבתי "רציתי לדעת איפה.." הנער אמר קטוע, הבטתי בו, והוא בי. "ליילה?" הוא שאל עם חיוך, מאשר לעצמו, רץ אליי, מחבק אותי.
הנער, היה הידיד הכי טוב שלי, לפני כל הסיפור שלי, זה שנטש אותי, לטובת מקובלות, והחברה החדשה שלו. לא החזרתי לו חיבוק, למרות ששמחתי לראות אותו כאן.
"מייסון" לחשתי בצווארו. לאט לאט,חיבקתי אותו.
אסור לנו מגעים בין בנים לבנות בכל איזור במחלקות, אם יהיו כאן אנשים פגועים ממקרים שלהם, שיראו את זה, זה לא יטיב להם.
" מה אתה עושה כאן?" שאלתי, מכריחה את עצמי להתנתק ממנו.
"השיער שלך, ואו, אדום, זה משגע, מתאים לך לעיניים הכחולות" אמר.
כמובן ששתקתי, לא היה לי מה להגיד, עדיין המומה.
"ליי, אני חוזרת לחדר טוב?" סנדי אמרה, כשהיא יוצאת מהחדר, גם היא קוראת לי 'ליי'.
"מריה עדיין נדבקת?" שאלתי, הן הרי היו באותו החדר.
"היא עושה קצת בעיות שם." היא אמרה והתקדמה לחדר ההפעלות.
מריה כבר כאן שנתיים, ועדיין בבדיקות עושה הרבה בעיות.
" אני צריכה ללכת, צריכים אותי" אמרתי למייסון, באתי ללכת, הריח המוכר סחרר, והוא תפס ביידי.
"רגע חכי, מה קורה?" הוא שאל.
מה קורה? מה קורה? זה מה שהוא שואל אותי? מתחשק לי לרצוח אותו והוא שואל אותי בשיא חוצפתו מה קורה?!
"אני בסדר, תשמע מייסון, אני חייבת ללכת. אתה מתכוון להגיד לי מה אתה עושה כאן?" שאלתי, מעט תקיפות הייתה בקולי.
"מה שאת עושה כאן" אמר.
"מה?" שאלתי לא מבינה, הרי לא סיפרתי למייסון מעולם שאני כאן.
"אני מתנדב כאן טיפשה" הוא אמר בחיוך.
יופי, פשוט יופי. עד שחשבתי שלא יהיה לי שום זכר מהעבר שלי, ממייסון, מג'ייס, מההורים.
"לכי, כנראה שנתראה לנו הרבה כאן." הוא אמר.
הלכתי, לאט, עדיין בשוק " וליילה?" הוא קרא, הסתובבתי.
"אני ואת הולכים לעשות עוד שיחה ארוכה, אז אל תחשבי שסיימנו עם זה" הוא אמר.
הלכתי, חשבתי על מה שקרה כרגע, ואו, זה יותר מידי.
נכנסתי לחדר של מריה. "מריה, בפעם המיליון, לא יקרה לך כלום אם תעלי למשקל" מרי האחות אמרה.
כן, יש כאן צוות רפואי, הכל, מרכז מיוחד.
"זה בסדר מרי, אני כבר אטפל בה" אמרתי, היא חייכה ביאוש כי ידעה שאני צודקת.
הסתכלתי בדוח של מריה, בסך הכל נשאר לה בדיקת משקל וגובה.
מריה כבר בת 11 ועשרה חודשים, והיא עוד מעט תעבור לקבוצה של הנערות הבוגרות יותר, ואני כבר יודעת להתמודד איתה.
"מריה, כרגיל, תעמדי על המשקל, בעיניים עצומות, את לא חייבת להתמודד איתו" אמרתי לה.
כל הזמן אני מודדת אותה מבלי שהיא תראה, ואני אומרת לה את המשקל האמיתי שלה.
מריה הייתה שמנה, ובגלל התעללות פיזית של ההורים, לא מסוגלת לאכול, מקבלת עירויים פה ושם, היא לא רוצה להיות אנורקסית, אבל קשה לה.
סיימנו עם המשקל והגובה דיי מהר, ושחררתי את מריה. רשמתי את התוצאות, ובאתי לחזור בעצמי לחדר, בפעם החמישית לפחות.
אבל אז מרי האחות נכנסה " ליילה, טוב שאת כאן לבד, התוצאות של הבדיקות דם שלך הגיעו, אין לך אנמיה שוב, הבחילות והסחרחורות, זה לא זה.. מוטב שתשבי" היא אמרה.
נלחצתי מן הסתם, כי ידעתי את זה.
"את בהריון ליילה" היא אמרה, כשהיא מחזיקה בכתפי, ואני שידעה את זה, לוקחת נשימה עמוקה לעתיד וודאי, מבלי לדעת כיוון.