זה מסובך -3-
אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם, מכורבל בעצמי עוטף את ידי סביב רגליי כאילו פחדתי לאבד אותן ונתתי לדמעות לזלוג במורד לחיי. הזמן הזה ניראה לי כמו נצח, כאילו שעות עברו וכשאני יקום כבר יהיה חשוך , או שיותר גרוע יתחיל יום חדש ואני עדיין יהיה כאן.
אבל למעשה עברו רק כמה דקות ,משהו שהנייד רמז לי כשאני סוף סוף נשמתי עמוק מספיק כדי לצאת מהתנוחה שהייתי בה ולהביט בו.
'אנחנו עדיין הולכים לסרט הערב ? זה הבכורה הגדולה ואני לא רוצה לפספס את זה ' , ההודעה הבהבה לי מול הפנים לכמה שניות ונכבתה. הודעה ממיה, האדם היחיד אחרי אבי כמובן שעדיין מאמינה שאני נורמלי, שאני לא איזה פריק שכולם אוהבים להציק ולהקניט אותו.
לא, פשוט לוקה הבחור מרחוב בייקרי 52, הבן של השכנים מאז ומתמיד.
'ברור, אני לא אפספס את זה' שלחתי חזרה מוסיף סימן קריאה שתחשוב שאני מתלהב, מנסה לעלות חיוך על פניי כדי להתאים את עצמי. אך לא יכולתי שלא לחשוב מה מישהי כמוה מוצאת במישהו כמוני, אחרי שרוב האנשים שאני הכרתי הפנו את גבם אליי היא נשארה , מוותרת על הרבה רק בשבילי. טוב היא ואשלי . הבנות האלה בלתי נפרדות והן גלגל ההצלה שלי לפעמים.
תמיד שהייתי מתלונן בפנייה על זה היא רק הייתה צוחקת ומסבירה לי באלף מילים או יותר עד כמה אני מדהים מצחיק ועם לב ענק. משהו שאני לא רואה אבל שיהיה.
נאנחתי בפעם העשירית והרמתי את עצמי מהרצפה , אוסף את הבגדים שנשארו מפוזרים על הרצפה ודוחס אותם לתיקי,. אותו תליתי על כתפי כשסיימתי , מביט סביב שלא שכחתי כלום ויוצא מהמקלחות ,מבחין שמסדרונות כמעט וריקים מאנשים.
העברתי את ידי בשערותיי והבטתי בשעה , מבין שכבר ארבע אחר הצהריים ושהשיעור האחרון נגמר כבר מלפני חצי שעה או יותר. פלטתי נחירת בוז אבל הצלחתי לעלות חיוך אמיתי של הקלה שהבחורים ההם ממזמן הלכו ולא אצטרך להתמודד איתם או אם הבחור ההוא. לפחות עד למחר.
עברתי את המסדרונות החצי ריקים עד לשער הפנימי הראשי שמוביל לחצר הגדולה , שממנה זה כמה דקות ומגיעים לשער הכניסה. השתדלתי להשאיר את פניי מביטות ברצפה, כפי שאני בדרך כלל עושה אז אתם מבינים את השוק שקיבלתי כשנתקלתי במשהו או יותר נכון מישהו.
הרמתי את מבטי וראיתי את סאם, עומד שם מונע ממני לעבור וניראה שמצבו רק החמיר ממה שהיה כשגירשתי אותו. הוא ניראה חבול,עיניו היו נפוחות, פצעים כחולים ואדומים לאורך גופו. ניראה שהוא בקושי עומד כי הוא היה צריך להיאחז בקיר השער כדי לייצב את עצמו מלא ליפול פה מולי, והביט ישר לכיווני.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי יותר דואג מכועס "הייתי צריך לדבר איתך " מלמל , צקצקתי בלשוני לעברו, שנאתי את מה שאני הולך לעשות עכשיו. "לא, מה שאתה צריך לעשות זה להגיע לבית החולים " קבעתי ,נחוש בדעתי "אבל.." – "שום אבל. אני בלי מכונית היום ..איפה שלך ? " שאלתי קוטע אותו והוא הצביע על כיוונה , הנהנתי " עכשיו מפתחות " הוספתי והושטתי את ידי ,פותח אותה כדי שייתן לי אותם וכך עשה , מצליח ללכת איתי איכשהו עד אליה לפני שהתעלף צעדים ספורים ממנה. נאנחתי שמח שתפסתי אותו בזמן, גורר אותו איתי ומניח אותו בעדינות במושב האחורי לפני שעברתי לשבת במושב הנהג, מגלגל את עיניי כשהבטתי בו דרך המראה פעם נוספת והתנעתי.
תגובות (2)
סאם. המכות. הו גאד. וזה קרה רק בגלל שהוא הגן על לוקה, אבלללל *-*
אני ממש שמחה לראות שללוקה יש עוד שני חברים. הרגיש לי כיאלו הוא בודד מדי כדי שזה יהיה אמיתי, וזה נתן יותר ריאליסטיות לסיפור וגם צד יותר שמח.
בכל מקרה, היו כמה קטעים בסיפור שראיתי שלא השתמשת הרבה בפסיקים. זה פשוט גורם לי לקרוא את הכל בקצב מהיר מדי ללא הפסקות קטנות באמצע המשפט, ואני חושבת שזה משהו מאוד חשוב בקריאה ובההנאה של הקורא ממנה.
רק תעברי על זה לבדוק שיש פסיקים במקומות הנכונים. לא ראיתי הרבה טעויות כאלה אבל אני מעדיפה להעיר בכל מקרה(:
ואני שמחה לשמוע . לפעמים הסיטואציה שדמיינתי בראש לא עוברת סינון כשהיא מגיעה לכתיבה. אז תודה :)
ותודה שאהבת .