"זה עוד הפעם אני"- פרק ארבע עשרה

°דניאל°

"דני יש מצב אתה בא רגע?" אביב שאלה אותי בפאלפון, הייתי בדרך לחדר בדיוק סיימתי מקלחת,
"מה יש?" שאלתי והסתובבתי לכיוון חדרה, שהיה במרחק כמה מטרים משם.
"סתם, בוא תראה." היא אמרה וניתקה. הגעתי לחדרה ודפקתי על הדלת.
"תראה." היא אמרה מיד שפתחה את הדלת, בלי הקדמות מיותרות.
"טוב לראות גם אותך." מלמלתי בשקט והרמתי את שתי ידיי באדישות, היא הסתובבה במהירות ונשקה לפי בחיוך,
"תראה." היא אמרה שוב והתקרבה לחלון, היא הצביעה על וואן שחור ומבריק, לא גדול, גם לא קטן.
"נו?" שאלתי והיא הרימה כתפיה בתמימות,
"זה מוזר,." היא אמרה וגיחכתי,
"פחדנית." אמרתי וצחקתי בקול, עוטף את גופה הדקיק בשתי ידיי,
"אני לא פוחדת, אבל למה דווקא מתחת לחדר שלי?" היא שאלה בשקט והתחפרה בתוכי,
"זה שטויות יפה שלי." אמרתי והיא הנהנה בשקט, לא מוסיפה עוד.

°יותם°

"הוסטל?" שאלתי במעט עצבים, אבא שלי מצא את מי לחטוף,
"הוסטל." אוריאל אישר בשקט, ניתקתי את השיחה ודפקתי על ההגה מספר פעמים.
זאת הייתה שעת ערב מאוחרת, האורות ברחוב כבו אט אט, אחד אחרי השני. הרגשתי מעט עייף והרשתי לעצמי לעצום את עיניי ולישון.
קמתי לאחר מספר שעות, השעה הייתה אחת עשרה עשרה בצהריים. הייתי עם הוואן הקטן מתחת להוסטל של הילדה הבעייתית.
"היא בבית ספר." מלמלתי לעצמי בשקט, התנעתי את הרכב ויצאתי בוורס מהחניה, הולך לסופר הקרוב לקנות משהו לאכול.
חזרתי בחזרה למקומי הקבוע בהוסטל, נכנס כדי לברר,
"סליחה?" שאלתי אישה עגלגלה ונמוכה שעברה שם,
"כן?" היא שאלה והסתובבה לכיווני במהירות וחייכה,
"אני מחפש את אביב אמזלג." אמרתי וחיוך קטן נמתח בזווית פי,
"היא בלימודים מתוק, מי אתה בשבילה?" היא שאלה וחשבתי בזריזות,
"בן דוד." עניתי בסתמיות לבסוף,
"איזה יופי, בוא אני יקח אותך לחדר שלה, תחכה לה שם." היא אמרה והנהנתי, מטומטמת.
נכנסתי לחדר הקטן, בצד עמד ארון קטן, בו היו המון בגדים. היה בצד החדר גם שולחן כתיבה ועל המיטה נחה בסדר מופתי פיגמה פשוטה.
פתחתי את הארון, מחפש אחרי מזוודה או אפילו שקית, מצאתי שם שקית זבל גדולה, שנראתה ישנה, נאנחתי בעייפות והתחלתי להכניס אליה קצת בגדים ומעט תחתונים וחזיות למינהם, לבחירתי.
אם אין מה לעשות, ננצל את הזמן, על הצד הטוב ביותר.
פתחתי את החלון, מודע לזה שהוואן ממש מתחתיו, וידאתי שאין שם אף אחד וזרקתי את השקית בצמוד לוואן, יצאתי מהחדר, מכבה את האור אחריי ויוצא בשקט ובתמימות.
"כבר הולך?" הגברת העגלגלה שאלה מאחוריי,
"דיברתי איתה, אני ילך לאסוף אותה כבר מבית הספר." אמרתי והיא הנהנה בחיוך, נורה דלקה בראשי,
"אני ממש ממהר, יש מצב שאת מודיעה להנהלה שהיא באה אלינו קצת?" שאלתי והחיוך ירד מפניה, פאק.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה בחשד והרמתי כתפיי בתמימות.
"היא אמרה שהיא נורא רוצה לבוא, ויש לה אצלנו כבר בגדים והכול, פשוט אין לי זמן להודיע." אמרתי והיא הנהנה בחיוך, לא חושדת יותר.
"אני אודיע, תהנו."

°אביב°

"נצא בערב?" שאלתי חברה מהכיתה, שבדיטק הציעה שנצא קצת היום.
"כן," היא אמרה והרימה בכתפיה, "הרבה זמן לא יצאנו."
הנהנתי בהסכמה, "תסמסי לי לאן." אמרתי והיא חייכה ונשקה ללחי שלי.
הלכתי לכיוון שער בית הספר, דניאל הבריז מהשעה האחרונה, אז לא דאגתי לו.
"סליחה?" מישהו שאל מאחוריי, הסתובבתי בחיוך ומולי התגלה נער יפה תואר, שיערו היה שחור ומבולגן והגיע עד קצת אחרי אוזניו ועיניו היו שחורות וכהות.
"כן?" שאלתי בחיוך וחיוך קטן נמתח בזווית פיו,
"את אביב אמזלג?" הוא שאל והרמתי גבה בחשד, הוא סקר את הסביבה, כשראה שאין אנשים בסביבה וכולם כבר התפנו משם.
"מצטער נסיכה." הוא אמר ופערתי את עיני, בלי הבנה, לאחר שניה הוא שלח את ידו ועילף אותי בעזרת אגרופו.

"מה?" שאלתי בשקט, ישבתי על רצפה של רכב, מעין וואן או רכב לנכים.
"התעוררת נסיכה?" הוא שאל והסתכלתי עליו, על הנער שהחטיף לי אגרוף לפני כן.
קמתי במהירות ודפקתי על החלון, הוא גיחך.
"חבל לך על הזמן, זה חלונות שחורים." הוא אמר והעביר הילוך, חשבתי במהירות מה לעשות.
"מאחר ואני יודע שאת חושבת מה לעשות עכשיו כדי להעיף אותי לאלפי עזאזל," הוא אמר, כאילו קורא את מחשבותי והטתי את ראשי אליו במהירות,
"אני רק רוצה לידע אותך שיש שני רכבים מאחוריי ששומרים שלא תעשי את זה, אבל כרצונך, נסיכה." הוא אמר והתיישבתי בחזרה,
"אל תקרא לי ככה." אמרתי בשקט ודמעה בצבצה בזווית עייניי,
"איך, נסיכה?" הוא שאל וסובבתי את ראשי אליו בתגרה,
"נבלה," אמרתי והוא צחק, "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בשקט.
"לא יודע," הוא אמר בפשטות, "אמרו לי לקחת אותך." הוא אמר ועצר ברמזור, מסובב את ראשו לכיווני.
"אחד מההורים שלך הסתבך עם העולם התחתון," הוא אמר ונענתי בראשי לשלילה,
"אני לא משקר." הוא אמר וחיוך תחמן שיחק על קצוות פיו, הוא המשיך לנסוע.
"יחפשו אותי." אמרתי והייתי בטוחה בכך, עצמתי את עיני בחוזקה ופתחתי אותם שוב.
"בהוסטל חושבים שאת אצל דודים וחבר שלך, לא דואג לגביו, אם במקרה נפגש איתו הוא יקבל ירייה ברגל כאזהרה." הוא אמר ועצר את הרכב בחריקה, משחרר את חגורתו ויוצא, הוא עשה את הסיבוב ופתח את בדלת שישבתי מולה, הוא סימן לי לבוא וניענתי בראשי לשלילה,
"אם אני אבוא, זה לא יגמר טוב." הוא אמר באזהרה והתקרבתי לידיו באיטיות.
"כמה שעות כבר נסענו?" שאלתי, זאת הייתה שעת ערב מאוחרת, בערך תשע.
"את אוהבת מועדונים?" הוא שאל בהתעלמות והחזיק את פרק ידי בעדינות.
"לא." אמרתי בשקט והוא גיחך.
"חבל."