"זה עוד הפעם אני"- פרק חמש עשרה

°דניאל°

"איפה אביב?" שאלתי את אורנה, אם הבית.
"היא הלכה לבני דודים," אורנה אמרה בחיוך, "היא לא אמרה לך?"
"איזה בני דודים?" שאלתי בחשד, מחסיר פעימה לרגע.
"בן דוד שלה בא לקחת אותה, בצהריים," אורנה אמרה, "אני מצטערת מאמי, אני ממש צריכה לסיים כאן." היא אמרה והנהנתי, היא הלכה.
הלכתי לכיוון חדרה של אביב, דופק מספר פעמים. לא קיבלתי תשובה ופתחתי את הדלת בעדינות, הוא לא היה נעול.
נכנסתי לחדר, היה בו את ריח הבושם הרגיל של אביב, הוא היה מסודר, כמו תמיד.
פתחתי את המגרות ונפעמתי שראיתי שחלק מהן ריקות. התקשרתי במהירות לפאלפון של אביב, לאחר מספר צלצולים הקו נותק.
יש שתי אופציות, הראשונה, היא כועסת עלי והיא באמת עזבה לדודים שלה בלי להגיד. השניה, מישהו הכריח אותה ללכת לאנשהו.

°אביב°

נכנסנו יחד לתוך המועדון הרועש, הוא החזיק את ידי ברוכשניות אך בעדינות. הבנות שם התלבשו בצורה חושפנית וזעירה ובנים חרמנים ושיכורים מכרכרים אחריהם בהתגרות.
"תפסיקי לבהות," הנער הזר מלמל באוזני והתרחקתי במהירות, הבל פיו דגדג באוזני.
נכנסנו מאחורי הבר ואחד הברמנים שם הסתכל עליו, ואז עלי. התחננתי שהוא יזהה שאני כאן לא מבחירה, הוא חייך חיוך צדדי לנער והנער הנהן והמשיך להתקדם, כאילו דיברו בעיניהם.
נכנסנו לתוך מסדרון ארוך, בצדדיו ההיו דלתות חומות ואטומות.
"נסיכה." הוא אמר וסובב אותי לכיוונו בעדינות, הטיתי את ראשי הצידה ודמעות ביצבצו בעיניי.
"לא לבכות." הוא הורה עליי בעדינות וסובבתי ראשי לכיוונו.
"אנחנו נכנסים לחדר של הבוס, תהיה נחמדה." הוא אמר וסידר את שיערי, לא זזתי תחת מגעו והוא המשיך ללטף אותי ואז גיחך.
בלי לדפוק או להעיר לפני הוא נכנס לדלת הקרובה והכניס אותי בעדינות לפניו.
אדם בעל שיר אפור שבקצוותיו הפך ללבן, עיניו היו כחולות וקטנות וקמטים ביצבצו בזוויות פניו.
"יותר יפה מהתמונות." הוא אמר וסקר אותי מרגליי ועד הראש.
"שבי." הוא אמר והורה לי לשבת, התקדמתי באיטיות לכיסא והתיישבתי מולו, הוא סימן לנער לשבת גם.
הנער התיישב לצידי והתעסק בפאלפונו, לא מתייחס.
"שלום אביב," האיש הזקן התחיל לדבר, "את יודעת למה את כאן?" הוא שאל וניענתי בראשי לאות שלילה. הוא הנהן והסתכל לתוך עיני,
"אבא שלך חייב לנו קצת כסף, אז אנחנו לקחנו אותך, עד שהוא יחזיר ואם לא יחזיר, נהרוג אותך ונעבור לאחותך." הוא אמר והרכנתי את ראשי, לא מאמינה.
"זה שלידך הוא יותם, הוא יהיה השומר שלך עד להודעה חדשה. אם את צריכה בגדים, או שיש אוכל מסויים שאת אוהבת, את מוזמנת להגיד לו והוא יביא לך." הוא אמר ולא הקשבתי, ראשי היה מעורפל והרגשתי כי אני עומדת להתעלף.
"אני רוצה להבהיר, אנחנו לא רוצים לגרום לך לסבול, חלילה. גם לי יש ילדה בגיל שלך, אבל אני לא מסתבך כסף, וככה גם לא מסבך אותה יחד איתי." הוא אמר והחזקתי את הכסא בחוזקה מפחדת לפול ממנו,
"לאבא שלי לא אכפת מהבנות שלו." אמרתי בשקט, בקול שבקושי נשמע, יותם הפנה את ראשו לכיווני ודמעה כואבת יצאה מעיניי.
"סליחה?" הזקן שאל,
"לא אכפת לו מאיתנו, קח משהו שחשוב לו, קח את אשתו החדשה או את הבן החדש שלו. לא איכפת לו מאיתנו." אמרתי והרמתי את ראשי לכיוונו.
הוא הרים גבה והנהן בחיוך, "נברר." הוא אמר והורה בעזרת ידו ליותם לצאת, יותם לפת את ידי בידו והכניס אותי לחדר האחרון במסדרון ונכנס אחריי.
"הבגדים שלך." הוא אמר וזרק שקית שחורה מולי.
"את רוצה משהו לאכול?" הוא שאל וניענתי בראשי, רציתי להקיא, או להתעלף. איך זה קרה לי, מה אני קשורה לזה.
"יש שני שמורים ליד-" הוא התחיל להגיד והפסקתי אותו.
"הבנתי, אני לא אנסה לברוח." אמרתי והוא הנהן ויצא.
בחדר הייתה מיטה מרווחת וארון, מול המיטה הייתה טלוויזיה ובצד החדר היה חדר סגור שהנחתי שזה שירותים ואמבטיה.
נשענתי על הקיר וירדתי לאט לאט שגבי נשען עליו. דמעות אחדות נפלו לאט לאט במורד לחיי והשאירו שבילים ארוכים של כאב. הדמעות העדינות הפכו לבכי של ממש, והתייפחתי בקול, שואלת בראשי למה דווקא אני, למה שהכול פתאום נהיה טוב.
בכיתי בחוזקה, בסופו של יום, כמה ילדה בת שבע עשרה יכולה להכיל.