"זה עוד הפעם אני"- פרק רביעי
4. "וואי אחי." דניאל אמר ותפס בראשו בתסכול, הנהנתי והיטיתי את ראשי לכיוון דלת הבית.
"שמע," הוא פתח ונדמה היה כי הוא בורר את מילותיו, "אתה רוצה שנבדוק אם יש בהוסטל הזה עוד מקום?" הוא שאל והסתכל עלי בציפיה. הנהנתי במהירות, בלי לחשוב פעמים והוא הנהן גם והוציא את הפאלפון מהכיס.
"זה נפתח עוד שעתיים," הוא אמר, "המקום"
"מה השעה?" שאלתי והוא הסתכל בצג הפאלפון, "עשרה לשש." הוא אמר והנהנתי.
"לך הביתה, תישן. תתקשר אליהם כשזה יפתח." אמרתי והוא הסתכל עלי.
"מה אם אין שם מקום?" הוא שאל לאחר כדקה שקטה, "זה בכול זאת מקום שמובנה לתשעה ילדים." הוא המשיך והנהנתי.
"אז נחפש פנימיה קרובה." אמרתי והוא חייך,
"יאלה אחי, ביי." הוא אמר וקם, "ביי." מלמלת, כשניה לפני שהוא טרק אחריו את הדלת.
"אליאב," אמא מלמלה מעליי בניסיון להעיר אותי, "אליאבי." היא אמרה שוב.
"אמא בחייאת, תני לי עוד שעה לישון." מלמלתי והתהפכתי, מתכסה בפוך עד מעל לראשי.
" הלוואי, אבל אנחנו צריכים לצאת בערב." היא אמרה וכול אירועי יום קודם חזרו במהירות למוחי.
"למה היום בערב?" שאלתי וקמתי במהירות.
"כי מחר בבוקר כבר צריך להתחיל על הטיפולים." היא אמרה בקול מזערי וחיבקתי אותה בחוזקה.
"יהיה בסדר." אמרתי, למרות שהתקשיתי להאמין בזה בעצמי.
"אליאב." דניאל אמר מיד שעניתי לפאלפון שצלצל בלי הפסקה.
"פיי, אחי חפרת," אמרתי בלי לתת לו הזדמנות לדבר, "אחת עשרה שיחות שלא נענו ועוד עשרים ואחת הודעות." אמרתי בגיחוך וקיפלתי עוד מכנסים לתוך המזוודה.
"מזכיר את נועה." הוא אמר ושנינו צחקנו בקול, לאחר כדקה, שהצחוק דעך מעט הוא שתק לשניה, "נו, היה מקום?" שאלתי בציפיה והוא המשיך לשתוק.
"בואנה יזין, אני בא אליך הביתה, אתה מת." מלמלתי והוא גיחך.
"שמע בהתחלה הם אמרו שאין מקום," הוא אמר והכנסתי מספר בוקסרים לתא צדדי במזוודה, "אבל הפעלתי עליהם את הקסמים שלי." הוא אמר וחיוך נשמע בקולו, "אז עכשיו יש מקום." הוא אמר וגיחכתי, זה היה ברור שהוא יצליח לשכנע אותם.
"לך, לך תארוז. עוד שלוש שעות יוצאים." אמרתי וניתקתי, בלי לחכות לתשובה.
"עוד רבע שעה מגיעים." שמעתי את אמא אומרת במעורפל,
"קום." דניאל אמר והכה על כתפי בעדינות מספר פעמים,
"ער, מלמלתי וזזתי באי נוחות משווע במושבי בקדמת האוטו,
"למה לא הערת אותנו לנהוכ?" שאלתי לאחר מספר דקות,
"לא הרגשתי עייפה, ונירדתם." היא אמרה בתימצות ושתקה למשךהנסיעה, עד שהגענו להוסטל.
"תסתכל," היא אמרה כשחנתה מול שאר ההוסטל, "שם," היא אמרה והצביעה על מבנה רחב ידיים בצד ימין של הכביש, "זה בית החולים שבו אני יהיה." היא אמרה והנהנתי בעייפות, "אם אתה רוצה לבוא תשאל בקבלה." היא אמרה ונשקה לרקתי, "ביי." מלמלתי בשקט ודניאל גם, יצאנו מהאוטו, הוצאנו את המזוודות מהבאגז והלכנו לכיוון השער.
ישבנו אני ודניאל ליד החדר, שאחר כך נודע לנו שהוא של האחראי על ההוסטל.
"בואנה הוא מזיין את האמא של השכל." דניאל אמר,
"עם מי הוא מדבר כזה הרבה?" שאלתי והסתכלי על הדלת בעצבים גלויים.
"די, תרגע," דניאל אמר, "שלא נעשה פאדיחות על ההתחלה." הוא אמר וקרץ לי.
"טפי יא קוקסינל, מה אתה קור לי?" שאלתי בגועל ועברתי לכיסא מרוחק ממנו.
"קוקסינל, אה." הוא אמר ומבט חושני עלה בעיניו, הוא התקרב לכיסא שלצידי.
"לך מכאן." אמרתי בגיחוך וקמתי, "אוכל בתחת." אמרתי והוא הטה את ראשו אחורנית בצחוק, הסתכלתי הצידה ומהדלת יצא איש שנראה בשנות השלושים לחייו, זיפים קטנים היו על צווארו, ושיערו היה חום בתספורת אחידה.
"כנסו פנימה." הוא אמר וסימן לנו להיכנס. דניאל צחק ובעט בי מהצד מיד כשנכנסנו, גיחכתי והתיישבתי בכיסא הימני, דניאל התיישב לידי והתרחקתי קצת בגיחוך, הוא התקרב עוד והאיש התחיל לדבר.
"קוראים לי אלי אביעוז," הוא פתח ושנינו שתקנו והסתכלנו עליו, "אני פתחתי ויסדתי את ההוסטל הזה, לפני חמש שנים." הוא המשיך, "מה שאומר שכולו חדש, יש לנו כאן שלושה בנות וארבעה בנים, עכשיו שהצטרפתם ההוסטל רשמית מלא-" הוא אמר והפסקתי אותו,
"אנחנו נהיה ביחד בחדר?" שאלתי במהירות והוא הסתכל עלי במבט לא מבין וחייך,
"שאני אסיים לדבר, תשאל כרצונך." הוא אמר והמשיך בהתעלמות, "יש שבע חדרים בהוסטל, חלק ישנים לבד וחלק ישנים בזוגות. זה תלוי בוותק." הוא אמר ושתק, בוחן את תגובתינו.
"אתם תשנו יחד." הוא המשיך, " יש מדריכה אחת שאחראית על כולם, להעיר אתכם בבוקר, להכין לכם אוכל וכולי." הוא המשיך, "כולם כאן לומדים בבית הספר 'נצרים' שנמצא כחמש דקות נסיעה מכאן." הוא אמר, "ימי חמישי, הם ימים שאפשר לצאת בלי הגבלת זמן, מכיוון שיום שישי אין לימודים, מי שלא קם בבקרים או עושה בעיות כאלה ואחרות תסור ממנו הרשות לצאת גם בימי חמישי מכותלי הפנימיה. בקשר לעבודה, אפשר לעבוד במרכז העסקים כאן ליד עם הגבלה עד השעה שמונה בערב." הוא סיים את דבריו, "זהו עד כאן, שאלות?" הוא אמר והסכלנו עליו, "לא." מלמלתי בשם שנינו וקמנו.
"אוקי, בואו אני אוביל אתכם לחדר." הוא אמר ויצאנו מחדרו.
"יצור." אמרתי מיד כשהוא יצא מחדרנו, דניאל הנהן והתחלנו לפרוק.
"מה אתה אומר, הבנות כאן כוסיות או לא?" דניאל שאל לאחר מספר דקות שקטות,
""אני מוכן לשים חמישים שקל שכול הבנות כאן דומות לנעל." אמרתי והוא הרים גבה,
"אני אומר כולן מכוערות, אחת כוסית." הוא אמר וחייך, "חמישים שקל." אמרתי והוא הנהל, לחצנו ידיים בגיחוך.
תגובות (2)
תותחית תמשיכי!
יאיייי המשכתתת!