"זה עוד הפעם אני"- פרק שביעי

""איך העבודה בידים?" דניאל התקרב אלי בצעדים מהירים,
"מהנה," אמרתי והורדתי עוד ארגז של קולה מהמשאית, מניח אותו על הרצפה באי ידיעה משווע איפה מניחים כול דבר, "אהבתי את הסינר." אמרתי וגיחכתי, מצביע על הסינר הנשי שהולבש על פלג גופו התחתון.
"תשתוק קוקסינל." הוא אמר והסתובב, לחזור לעבוד,
"סליחה אמא." צעקתי אחריו והוא הרים כנגדי אצבע משולשת.
נערה בעלת שיער שחור כפחם, וארוך, שהגיע עד ישבנה, עיניה היו ירוקות כהות והיה נדמה כי הם חומות, היא הייתה נמוכה וכהה. והיא התקדמה הישר, אלי.
"אתה אליאב?" היא שאלה וסימנה בעזרת אצבעתה לכיווני,
"מי שואל?" שאלתי וחיוך צדדי התפשט על שפתיה הדקות,
"בעל הבית," היא אמרה והרמתי את גבותיי בשאלה, "הוא אמר לי לעזור לך, זה היום הראשון שלך." היא הסבירה את עצמה כשראתה שלא הבנתי,
"פשוט תסבירי לי איפה לשים כול דבר," מלמלתי והמשכתי להוציא מן המשאית דברים, ולערום אותם מאחורי,
"תפסיק להוציא דברים!" היא ציוותה עלי והסתובבתי אליה בהפתעה, "בוא אני אסביר לך איפה כול דבר." היא מלמלה והתכופפה כדי להרים ארגז של פחיות אקסל, ללא הצלחה, מיהרתי לכיוונה ועזרתי לה להרים, היא הנהנה בהוקרת תודה והרימה מארז של פסטות טריות.
"אז," היא מלמלה והסתובבתי לכיוונה, כשסיימנו את העבודה,
"אז?" שאלתי וכתבתי את עצמי בלוח של שעות המשמרת,
"מתי עברת לטבריה?" היא שאלה וכתבה את עצמה מיד אחריי,
"שבועיים." אמרתי והיא הנהנה בהבנה,
"גלידה?" שאלתי זמן שהיא הורידה את הסינר שלה והכניסה אותו לתיק הצד הפשוט שלה, "אתה שואל, או אומר?" היא שאלה וגיחכה, "שואל." אמרתי והיא הנהנה, "אוקי." היא אמרה והלכנו לגלידריה ממול בשקט מופתי עד שנכנסנו, שם התחלנו לדבר, הרבה אחרי שסיימנו את הגלידה.

°דניאל°

"אני סיימתי." מלמלתי לעצמי והורדתי את הסינר מפלג גופי התחתון, דחפתי את דלת המסעדה בחוזקה, יוצא כנגד האוויר הקר, צלצול הפאלפון קטע את מחשבותיי כשהייתי בדרך להוסטל,
"אה אחי?" עניתי כאשר ראיתי על הצג שאליאב מתקשר,
"שומע?" הוא שאל בגול צרוד, "אמא שלי נכנסה לניתוח עכשיו, תודיע לאלי." הוא אמר בשקט לתוך הפאלפון,
"אתה רוצה שאני אבוא?" שאלתי ומצמצתי בעיניי מספר פעמים,
"לא אחי, לא צריך." הוא אמר וניתק, נאנחתי בעייפות והמשכתי בדרכי להוסטל.

°שביט°

נכנסתי לחדר ההמתנה שצמוד לחדר הניתוח, מורגלת כבר למקום ולאווירה,
"אליאב?" שאלתי, מעט מופתעת והוא הרים את ראשו בבהלה,
"מה קורה?" הוא שאל בעניים אדומות ומעט דומעות,
"מישהו קרוב?" שאלתי והלכתי לכיוון מכונת השתיה, מוציאה בקבוק מים ומושיטה לכיונו, "אמא שלי," הוא מלמל בקול חלש, שבקושי נשמע.
"אתה רוצה לדבר?" שאלתי והתיישבתי מולו,
"היא חולה," אמר ודמעה נבגדת זלגה מבין עיניו, "אז היא עוברת ניתוח." הוא השלים את המשפט בקושי רב, רכנתי לכיוונו וחיבקתי אותו חלושות,
"אתה תהיה בסדר." מלמלתי, עם כי לא הייתי בטוחה כלל.
"מישהו קרוב?" הוא שאל לאחר מספר דקות שקטות, כשנרגע.
"שטויות." מלמלתי ולא הוספתי,
"אתה רוצה לצאת קצת?" שאלתי והוא הנהן במהירות, קמתי והושטתי את ידי לכיוונו, יצאנו מכיוון חדר ההמתנה, והלכנו לכיוון חוץ בית החולים.
"אם זה סתם שטויות, מה את עושה פה?" הוא שאל בשקט כשהתיישבנו בספסל,
"זה אבא שלי." אמרתי ונשענתי מעט על כתפו, בכדי למצוא תנוחה נוחה לשבת,
"אבא שלך הוא שטויות?" אליאב שאל במהירות והטיתי את ראשי לכיוונו.
בדרך כלל, אני בן אדם סגור, אני נמנעת לדבר עם אנשים, לא רוצה להתאכזב. אף פעם לא דיברתי על מה שקרה לי במשפחה, אף פעם לא הייתי מוכנה להוציא את זה מהפה, אני לא רוצה שישלחו לי אחר כך מבטים, שישפטו.
את כאן?" אליאב שאל וקטע אותי מחלומי
"אבא שלי הוא שטות." אישרתי את דבריו מלפני כן בחיוב, "לפני ארבע שנים," פתחתי והסתכלתי לתוך עיניו, רואה הרבה כנות, ועם זאת הרבה כאב, "אבא שלי חזר הביתה שיכור, הדבר הראשון שהוא ראה בכניסה זה את אמא שלי, מנסה בנואשות להבין מה קרה לגבר שלה, שכול כך מקפיד להיות מכובד ומחויט כול הזמן," אמרתי כאילו אני נזכרת במה שראיתי בתור ילדה בת שלוש-עשרה מהחדר, "הוא החטיף לה אגרוף, היא איבדה את שיווי המשקל ונפלה אחורנית, הוא התכופף אליה, והטיח בה אשמות," אמרתי ודמעה בוגדנית זלגה מבין עיני, "הוא התחיל להרביץ לה, ואני לא ידעתי מה לעשות, איך לעזור לאמא שלי. אז עשיתי את מה שראיתי בסרטים תמיד," אמרתי בקול שקט והוא ליטף את כתפי, מניח בעדינות את ראשי על כתפו השרירית, "התקשרתי למשטרה ונעלתי את עצמי בחדר." השלמתי את המשפט, "הם הגיעו, והוא שמע את רעש הסירנות, שמעתי אותו מתקדם לחדרי בצעדים גסים." אמרתי, נזכרת, "אני לא אשכח את זה, הוא עוד דקה שבר אותה לרסיסים, הוא דפק עליה בחוזקה ואז פשוט עזב, לא ידעתי למה. הסתכלתי בחור של הדלת וראיתי אותו ממשיך להרביץ לאמא שלי, עד שהיא איבדה את ההכרה." אמרתי ועוד דמעות יצאו מעניי, אליאב ניקה אותן בעזרת אגודלו, ולא הוציא ציוץ עד שהמשכתי,
"המשטרה נכנסה, וראו אותו כך. הם אזקו אותו ולקחו אותו לתחנת המשטרה." אמרתי והפסקתי, עצמתי את עיניי בחוזקה מתנשמת במהירות כדי להוציא מפי את המשפט הבא, "באותו יום סיפרו לי שאמא שלי נפטרה." אמרתי, "באותו היום גם נודע לי שאבא שלי חולה בסרטן, וזאת הסיבה שהשתכר, החליטו לא לשלוח אותו לכלא, כי הוא מתחיל לעבור סדרה של טיפולים, השיניים לאט לאט ינשרו לו, והתפקוד של העור שלו יהרס, אז הוא יתחיל להיות על כסא גלגלים בצורה קבועה." אמרתי וניקיתי את הדמעות הבודדות שהספיקו להתייבש כבר.
"מה איתך?" שאלתי לאחר מספר דקות שקטות, הוא הטה את ראשו לכיווני וגיחך,
"הסיפור שלי זה כלום, לעומת שלך." הוא אמר וחיוך קטן נמתח בזווית פי,
"תספר." אמרתי בשקט והוא הנהן, "לאמא שלי יש מחלה, שפוגעת לה בתפקוד של השרירים." הוא אמר והתיישב בדריכות, "היא סיפרה לי את זה בערך לפני," הוא אמר והרהר לרגע, "חודש." הוא השלים את הדבר. "אז היא רשמה אותי להוסטל קרוב ועברנו יחד לטבריה." הוא אמר והנהנתי בהבנה,
"מה הסיפור עם הילד הזה, שאתם מריצים בדיחות אחד על השני וכולם מתים מצחוק?" שאלתי והוא גיחך,
"דניאל?" הוא שאל והנהנתי בשאלה, "דניאל הוא הבן השני של אמא שלי, כבר מגיל שלוש." הוא אמר וחייכתי,
"כול היום אחד בתחת של ההשני, כמו זוג נשוי." הוא המשיך,
"אני רואה, הוא בא איתך עד לכאן." אמרתי והוא הסתכל עלי,
"זה היה ברור, אפילו לא הייתי צריך לשאול. איך שאמרתי לו את זה, הוא כבר היה עם המזוודה ליד הרכב." הוא אמר וגיחך,
"אשכרה זוג נשוי." מלמלתי והוא עשה את עצמו מקיא,
"כולם יורדים עלינו שאנחנו הומואים." הוא אמר וצחקתי, "מה רע בהומואים?" הוא המשיך ושאל ברטוריות, "חוץ מזה שהם אוכלים בתחת כאילו." הוא מלמל והסמקתי במבוכה, הנה הוא חזר להיות אליאב הערס,
"טוב, שנחזור?" שאלתי והוא הנהן וקם, הוא הושיט לי ידיים בעזרה ונעזרתי בהם בחיוב.

°דניאל°

"מלאת אהבה, את פוסעת אלי." זימזמתי את שירו האדיר של האחד והיחד בדרך לחדרי, "מביאה לי מרגוע, ושמחה לחיי." המשכתי בשקט, "בליבי את שוכנת, וצרורה לעולם. כי אותי את בוחרת, להיות אהובך מכולם." אמרתי ודור בא מולי והפסיק אותי,
"אני מרגיש כאילו חזרתי הביתה." הוא אמר והסתובבתי אליו בהרמת גבה, "זה מרגיש כאילו הכלבה שלי נדרסה." הוא אמר וגיחכתי,
"אה יש לך כלבה, ואני ואליאב קוקסינלים?" שאלתי והלכתי במהירות, הוא לא החזיר תשובה, אז הסתובבתי אליו ושלפתי אצבע משולשת כנגדו,
"לך תזדיין." הוא אמר והסתובב במהירות, גיחכתי,
"בכיף, אני בדיוק הולך לחדר של אביב." אמרתי ולמשמע שמה הוא הפסיק ללכת, הסתובב אלי והתקדם בצעדים כאילו מאימים,
"בן זונה, מי אתה חושב שאתה?" הוא שאל והפיל אותי על האדמה, מטיח בעיטה בצלעותיי, "כמה זמן שאני, לא, הלכתי, מכות." אמרתי כול מילה עם רווח ואגרוף חזק ניתח בלחי השמאלית שלו, בחוזקה וניצול מהיר נתתי לו גם בעיטה בשוק, מה שגרם לו לאבד שווי משקל וליפול, ברגע שהוא היה על האדמה אז התכופפתי אליו,
"בזה הרגע, הכרזת מלחמה על אביב." אמרתי וקמתי, מנקה את שולי הגינס שלי, ומשאיר אותו שם, חסר ישע.