"זה עוד הפעם אני"- פרק שלוש עשרה

°שביט°

"שביט זה לא-" אליאב התחיל להגיד ובלעתי רוק בפגיעה. להגיד שלא נפגעתי יהיה שקר, לראות אותו יושב שם ואותה מנשקת אותו בלחי, מבאס.
"חשבתי שאתה לא ערס, ניסיתי להתעלם מזה." אמרתי והסתובבתי,
"אל תגידי את זה." הוא מלמל בשקט, מובס.
"לא להגיד מה?" שאלתי בצעקה והסתובבתי, "יש לך חברה, אליאב."
"סליחה," הילדה שעמדה לצידו בשקט עד עכשיו,
"אני מצטערת שאני מתערבת, אבל אני ואליאב לא יותר מחברים טובים," היא אמרה וגיחכתי,  היא הייתה יפיפיה, העיניים שלה היו גדולות ובהירות והפנים שלה היו חיוורות ויפות בצורה שאפשר לבהות בה שעות, אני מבינה מה הוא מצא בה.
"למה את מגחכת?" היא שאלה בבוטות, "לי יש חבר ולו יש חברה, לשנינו זה ברור שאנחנו לא יותר מידידים קרובים." היא המשיכה,
"קרובים מידי." מלמלתי והיא פערה את עיניה,
"שביט, תפסיקי." אליאב התחנן מהצד,
"אתה מצדיק אותה?" שאלתי בשקט וסובבתי את ראשי אליו בשקט, מתעלמת מהנערה הדקיקה והגבוהה,
"אני מביע דעה שביט," הוא אמר ופערתי את עיניי, "אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית, שאהבתי." הוא אמר וקולו עלה משניה לשניה,
"אני לא יודע איך מתנהגים בזוגיות רצינית, אז את מוכנה בבקשה להעיף את האגו המזדיין שנפגע לך הצידה לרגע ולהקשיב?" הוא הטיח בי הכול בצעקה, אולי אני נראית קשוחה ועמידה מבחוץ, אבל מבפנים אני שברירית ועדינה, וגם אני נשברת.
עמדתי מולם, מול לימאי שהסכלה אלינו במבטים אבודים והתנצלה, נכנסת בחזרה. ולאחר מכן הסתכלתי על אליאב שהתנשם ונראה כי הוא מצטער, אך עם זאת מסכים עם כול מילה שאמר, ירדה לי דמעה אחת ומיערתי להרים את ידי ולנגב אותה. אליאב השפיל את ראשו, לא מסוגל להשיר אליי מבט.
אני משתדלת לעזוב לרגע בצד את זה שהוא אמר הרגע שהוא אוהב אותי, ושיש לנו זוגיות רצינית ומשתדלת להקשיב לקול הקטן בראש שלי שאומר לי שהוא הרגע צעק עלי את החיים.
"להקשיב למה?" שאלתי לבסוף בשקט והוא הרים את ראשו אליי,
"אני ולימאי ידידים, טובים" הוא פתח ואמר, "אני חולה עליה ברמות קשות, ואם זה מפריע לך ואת תעשי כול מיני-" הוא קטע את עצמו לשניה בהרהור, בורר את מילותיו, "סצנות קנאה, כמו האחת שהייתה כאן הרגע." הוא אמר לאחר הרבור קצר והמשכתי להקשיב, לא מגיבה, נותנת לו לסיים.
"אנחנו יכולים לסיים את זה כבר עכשיו." הוא אמר והנהנתי,
"אין לי בעיה, שיהיו לך ידידות טובות, היא נראת אחלה ילדה ואם לא היינו נפגשות בנסיבות אלה יש מצב שהיינו גם להיות חברות." אמרתי והוא בסתכל עלי במבט ארוך ולא מובן,
"אבל היא נתלתה עליך כול שניה, אליאב. היא נישקה אותך בלחי, סתם ככה." אמרתי והוא הנהן בהבנה,
"אם מישהו היה נתלה עלי ככה," אמרתי והפסקתי את עצמי לראות את תגובתו, "או להבא מנשק אותי בלחי." אמרתי והוא הנהן והתקרב אלי,
"היא לא יותר מידידה, שביט." הוא אמר בקולו הצרוד, הבטוח והסקסי, בעיקר.
"הקשבתי," אמרתי לבסוף והוא רכן לנשק אותי בחיוך, אפינו התחככו למספר שניות ואז עליתי על קצות אצבעותיי, מפגישה הין שפתינו.

°יותם°

"תזכור שאתה הולך, לוקח את הילדה, חוזר." הבוס אמר והנהנתי בהתעלמות מוחלטת, זאת עבודה שאני רגיל אליה.
"בלי אלימות, גם עם החבר שלה אתה לא מתעסק," הוא אמר והמשכתי להתעסק בפאלפון,
"איפה אני שם אותה?" שאלתי והוא הרים גבה,
"כמו תמיד." הוא אמר בנימה מבולבלת, זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה, גם לא פעם אחרונה.
"תפוס," אמרתי והתעסקתי בציפורני,
"תביא אותה לכאן." הוא אמר ושם את שני רגליו על בשולחן,
"זה מועדון." אמרתי את המובן מאליו,
"אני מקווה שהיא אוהבת מועדנים." הוא אמר וסימן לי לצאת, משכתי בכתפיי באי התעניינות משווע ויצאתי מחדרו.
"אוריאל." אמרתי בקול שהוא ענה,
"מה?" הוא שאל ביובש, כמו תמיד. יש לנו אופי שונה ועדיין, הפכים נמשכים, הוא כיום החבר הכי טוב שלי.
"אתה בפוריה נכון?" שאלתי וידעתי שהוא מהנהן,
"אוריאל, אני לא יכול ראות שאתה מהנהן דרך הפאלפון." אמרתי, האדישות שלו לפעמים יכלה להוציא אותי מדעתי.
"כן, אני כאן אצל חבר," הוא אמר לבסוף וחיוך צדדי הסתנן בזווית פי ותופפתי על ההגה, "מה הסיפור?"
"יש מישהי, טבריינית, אני צריך אותה." אמרתי והוא לא ענה לשניה,
"נו?" הוא שאל באדישות לאחר כשניה,
"תברר לי עליה, מקום מגורים, גיל, בית ספר." אמרתי והוא גיחך,
"מה השם?" הוא שאל לאחר כשניה,
"אביב אמזלג."