"זה עוד הפעם אני"- פרק שלישי
3: לבשתי על רגליי גינ'ס צמוד ובהיר, קרעים בודדים עיטרו את קדמתו, חולצת טריקו כחולה ופשוטה, בעלת כיס בד עדין נחה על פלג גופי העליון.
"אליאב," דניאל התפרץ לחדרי בסערה,
"מה, חולה נפש?" שאלתי באדישות והשפרצתי מעט בושם על קדמת חולצתי.
"תגיד לי אתה משוגע?" הוא שאל ותפס בראשו, "אתה רוצה לאחר ליום הולדת של נועה?"
"אל תזיין." מלמלתי וכיביתי את האור בחדר, יוצא ממנו.
"תגיד לי מה עובר על התחת שלך?" הוא שאל וירד אחריי במדרגות,
"כלום." עניתי בהרהור ונכנסתי לתא הנהג,
"אתה טיפוס, אתה." הוא מלמל ושנינו שתקנו עד סוף הנסיעה.
"יא אלוהים." אמרתי ופערתי את עיני בהלם מוחלט. נועה הייתה ידועה במסיבות יום ההולדת כול שנה, אולם יום ההולדת, הגודל, האווירה. אבל לא ציפיתי לכול כך הרבה אנשים. בכניסה עמדו שני שומרים עם מדים, עוברים כרטיס כרטיס, ובודקים מי מוזמן ומי מנסה להיכנס בלי הזמנה.
"משוגעת." מלמלתי ודניאל גיחך.
"תפרדו כבר." הוא אמר בתגובה, הוצאתי מהמושב האחורי את השקית הגדולה שהשקעתי על נועה.
"איך השיער?" שאלתי את דניאל בדרך,
"סבבה, לא משהו." הוא אמר וגיחך, "כן, מזכיר כאן מישהו." אמרתי והוא הביא לי כאפה בעורף.
"תתקשר אליה." דניאל אמר והוצאתי את הפאפון מהכיס.
"אליאב?" קול מוכר שאל מאחוריי, הסתובבתי בחדות וראיתי את לימאי.
"היי, מה קורה?" שאלתי ונשקתי ללחי שלה.
"בסדר, מה איתך?" היא שאלה והנהנתי,
"דיברת עם נועה?" שאלתי, "כן, הנה היא באה." היא אמרה והצביעה על מאחוריי,
"אתה מכירים?" נועה שאלה ונשקה לפי נשיקה גדולה, התנתקתי ממנה והנהנתי.
"אה יופי," היא אמרה וסימנה שלום לדניאל, שעמד לצידי. "בואו תכנסו." היא אמרה וסימנה לשומרים לפנות לנו את הדרך.
בשניה שנכנסנו ראיתי את נועה רצה לצד בצחקוק, מלווה בנער שלא זיהיתי.
"זונה." דניאל מלמל והטיתי מבטי אליו, הנהנתי ולא הגבתי.
"רוצה לשתות?" דניאל שאל לאחר דקה שקטה.
"כן." מלמלתי ושנינו התקדמנו לכיוון בר המשקאות.
הסתכלתי על הרוקדים ברחבה, עשרות בנות בעלות בגדים זעירים הניעו את גופם בהתאם למוזיקה ולידם גברים חרמנים שמרקדים שיקורים לצידם.
"הלכתי לרקוד גם." דניאל צעק לתוך אוזני, כדי לגבור על המוזיקה הרמה והנהנתי.
לאחר כעשרים דקות התעייפתי מהרעש והבאלגן והלכתי לכיוון הרחבה, לחפש את דניאל.
"אליאב?" מישהו שאל מאחורי, הסתובבתי במהירות ופגשתי בדמות מוכרת,
"לירון' נכון?" שאלתי וניסיתי להיזכר בשם, הוא הנהן וחייך.
"מה קורה אחי?" שאלצי והנדתי את את ראשי חזרה לכיוון הבר, הוא הנהן ונינו התיישבנו.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל ולגם מהכוסית האדומה שהוחזקה בין אצבעותיו.
"ידידה של חבר שלה," הוא אמר וגיחכתי, "אתה?" הוא שאל לאחר כשניה, הרהרתי למספר רגעים ואז עניתי,
סתם, ידידה." אמרתי לבסוף.
"אליאב?" אמא שאלה מיד עם כניסתי לבית,
"מה?" שאלתי בהתפלאות, היא אף פעם לא ערה כשאני מגיע,
"בוא רגע." היא אמרה והתיישבתי לידה במטבח,
"מה יש מאמא?" שאלתי ונשקתי ללחי שלה,
"בזמן האחרון," היא פתחה וקולה היה חנוק דמעות,
"הרגשתי קצת חולה," היא אמרה וניגבתי את הדמעה הראשונה שזלגה לה, "האמנתי שזה סתם וירוס , ושזה יעבור." היא המשיכה והדמעות המשיכו לזלוג מבין עיניה, "רציתי להאמין." היא עשתה הפסקה ולאחר מס0ר שניות המשיכה,
"לפני כמה ימים בדקתי את זה." היא אמרה והרגשתי את נשימתי נעתקת, "זה מלה שנקראת 'סטרקופפיט' זה מחלה שפוגעת בתפקוד השרירים וכדי שהיא תעבור אני יצטרך להיות בבית חולים להרבה זמו, בצורה רצופה ולעבור מספר טיפולים." היא אמרה ודמעה זלגה גם מקצוות העניים שלי, מיהרתי להרחיק אותה.
"לא רציתי שתשאר לבד כאן בבית, אז מצאתי לך הוסטל בצפון, ליד בית החולים שאני ישהה בו." היא אמרה והרכינה את ראשה, עצמתי את עיניי בחוזקה, ממען להאמין.
"אני מצטערת." היא גימגמה וניענתי בראשי, חיבקתי אותה בחוזקה ועזבתי.
"לכי לישון," אמרתי לה בקול חנוק מדמעות, "נדבר על זה בבוקר." היא הנהנה, חיבקה אותי חזק והלכה, ואני נשארתי יושב שם לעוז המון זמן כשלבסוף שלחתי הודעה לדניאל,
"בוא אלי, דחוף."
תגובות (3)
מעלףףף תמשיכי
מושלםם!
ואוו סיפור ופרק ממש טובים , נהנתי לקרוא ! מצפה להמשך ( רשמת שיקורים , ורושמים שיכורים מצטערת זה ממ מציק לי …)