"זה עוד הפעם אני"- פרק שש עשרה

°אליאב°

"דניאל תירגע." אמרתי לו, ישבנו על הרצפה ליד חדר של אלי, מנהל ההוסטל, מחכים לשיחה איתו.
"היא לא סתם תלך, אתה מבין?" הוא שאל והסתובב עם ראשו לכיווני, "גם אם היא הייתה מתעצבנת, היא לא הייתה מעבירה לי את זה דרך אורנה." הוא המשיך ורגלו רעדה במהירות.
"אחי, היא אישה, לך תבין נשים." אמרתי והרמתי את כתפיי, הוא חייך אך עדיין לא נרגע.
"כנסו." המנהל יצא אלינו וסימן לנו להיכנס, קמתי והושטתי את ידי לדניאל, שנעזר בה כדי לקום.
"מה?" הוא שאל כשהתיישבנו מולו,
"אביב, היא נעלמה, אני לא מוצא אותה." דניאל אמר והמנהל התמתח במקומו,
"היא אצל דודים." המנהל אמר והרים גבה באי הבנה.
"היא לא," דניאל ענה במהירות, "אנחנו חברים, היא הייתה מודיעה לי."
"היא כועסת, היא אישה, זה לא אומר שהיא נעדרת." הוא אמר ונשען בכיסאו,
"תתקשר להורים שלה, תשאל אותם אם היא אצל דודים." דניאל אמר,
"אני יצור קשר עם אבא שלה היום, עוד משהו?" המנהל שאל וזירז אותנו,
"לא, תודה." אמרתי במהירות לפני שדניאל יענה משהו שנון קמתי,
"תברר, בבקשה." דניאל התחנן ויצאנו מהחדר.

°יותם°

"אביב?" שאלתי כשנכנסתי לחדר, "אביב." קראתי שוב והיא קמה בעדינות ממיטטה, דמעות אחדות היו מתחת לעיניה והיא הסתכלה עליי במבט שואל.
אני אולי מפלצת, שעושה דברים רעים והורס לאנשים את החיים. וכן, לא כואב לי ללחוץ על ההדק שצריך, אבל יש לי לב, ולראות נקבה בוכה זה עצוב בשבילי.
"את רעבה?" שאלתי בקול קשיח, וליפפתי את ידי סביב פאלפוני בחוזקה, מחזיק את עצמי לא לעשות שטות.
"אפשר מים?" היא שאלה בקול צרוד וחזרה למצב שכיבה.
"כן." אמרתי במהירות ויצאתי מהדלת.

°דניאל°

"ידעתי!" צעקתי על אלי, שקרע לי לחדרו בשעות הערב להודיע שאביב באמת לא אצל דודיה ואבא שלה יבדוק את העיניין.
"תשמע, אבא שלה והיא לא בקשר כבר הרבה זמן, אני לא יודע מי לקח אותה, אבל אנחנו נודיע למשטרה מחר ואורנה תמסור את התיאור שלו.
"אתה רואה? אל תזלזל באינטואיציה שלי." אמרתי בחיוך ויצאתי מחדרו.
עכשיו, איפה לעזאזל אביב?
°אביב°

"בואי." יותם נכנס לחדרי ולפת בידי בעדינות.
אני כבר בערך חודש כאן, לא בדיוק יודעת.
אני כבר לא יודעת אם מחפשים אחריי, ואם כן מי, אבל אני יודעת שאני סובלת כאן, ומיום ליום אני יותר מתגעגעת להוסטל.
"לאן?" שאלתי אותו ונתתי לו להוביל אותי החוצה,
"את חוזרת הביתה." הוא אמר ובלעתי את רוקי באי אימון.
"למה?" שאלתי בשקט והוא סימן לי להיכנס לרכב, נכנסתי והוא הסתובב ונכנס לשבת במושב הנהג.
"לא יודע, אני ממלא הוראות." הוא אמר והתניע את הרכב, ידעתי שהדרך אמורה להיות ארוכה, הדרך לטבריה תמיד ארוכה.
לאחר כשעה, בערך, כשכמעט נרדמתי יותם פצח את פיו.
"אני יודע שאת ממש שונאת אותי," הוא פתח ועיניו היו לכיוון הכביש לא זזות סנטימטר הצידה.
"אבל אני לא מפלצת, מילאתי הוראות ואני מצטער, אבל זה אבא שלך שהסתבך עם הכסף. הוא אמר והטיתי את ראשי לחלון בגיחוך.
"אתם עושים את זה להרבה נערות בנות שבע עשרה?" שאלתי לאחר מספר דקות בשקט, הוא הרהר שניה ולאחר מכן ענה,
"למי שצריך, כן."
"זה לא עונה על השאלה שלי." מלמלתי והוא הנהן,
"כן יוצא שאנחנו עושים את זה להרבה נערות." הוא אמר ושתקתי.
הוא המשיך הנסיעתו ולאט לאט התחלתי לזהות את הסביבה.
הוא עצר בחניית ההוסטל וסובב את ראשו לכיווני לפני שיצאתי.
"את יודעת שאם את מספרת משהו על מה שהיה, או על מי שראית שולחים מישהו שישים לך כדור בראש, נכון?" הוא שאל כשבאתי לרדת, הנהנתי במהירות ויצאתי מהאוטו, טורקת את הדלת מאחריי ומשאירה מאחריי את כול הסיוט של החודש האחרון.