השנאה – פרק שני

הסתכלתי על התקרה הלבנה בחדרי. 'היום הולך להיות יום טוב' חשבתי בחיוך גדול. הייתי אומר את זה לעצמי בכל פעם שהתעוררתי, בתקווה שבאמת היום הולך להיות יום טוב. המחשבה הזו תמיד הכתה בי ברגע שפקחתי את עיניי, כאילו הגוף שלי ידע שזה יקרה. כאילו הגוף שלי הכין את עצמו להרגשה המרחפת של הישג, של מצב רוח טוב. לחיוך, לצחוק, לקלילות.
כמובן שהיו ימים רבים שהמחשבה הזו לא הייתה מתגשמת. היו לי ימים רעים, כמו לכולם. אבל ניסיתי להישאר חיובי ואופטימי, משימה קשה כשכולם מסביבך פשוט אוהבים להתמרמר.
"יו! ג'יימס! תקום, אחי, יש לנו שעתיים ראשונות מתמטיקה והמפלצת לא אוהבת מאחרים!" חבט בי גורדון, חברי הטוב ביותר ושותפי לחדר.
"אני קם, אני קם." רטנתי וגלשתי מהמיטה. נכנסתי במהירות לחדר הארונות הצמוד למיטה שלי, סוגר אחריי את הדלת ונושם עמוקות. התלבשתי במהירות, לא כל כך נותן תשומת לב לבגדים שבחרתי. יצאתי מחוץ לחדר ולקחתי את התיק המוכן מראש, רץ אל כיתת המתמטיקה – שבמקרה הייתה הרחוקה ביותר מהחדר שלי. קיללתי את ג'יימס כל הדרך לשם, מרוגז שהוא לא חיכה לי.
בעודי רץ במהירות, מפחד ממה שמצפה לי מהמורה המפחידה שלי למתמטיקה, גברת סטינספייר, שפשוט לא סבלה מאחרים, נתקלתי בנערה אדמונית. היא נזרקה לאחור, נופלת על גבה ומבט מופתע על פניה. התנשמתי בכבדות, קם ממנה וממשיך לרוץ, ממלמל 'סליחה' לא ברורה ומותיר מאחוריי נערה מופתעת. לא היה לי אכפת באותם רגעים, אני לא אאחר למורה הזו.
קול המצפון הקטן שתמיד הדחקתי באחוריי ראשי צץ פתאום ולחש לי: "היית צריך להישאר ולעזור לה לקום."
השתקתי אותו בהיסח דעת, מתמקד במטרה. הרגליים שלי התארכו ונשאו אותי בצעדים גדולים אל הכיתה. פתחתי את הדלת בתנופה, לבי נחמץ למראה גברת סטינספייר.
"מר הגלבור, אנחנו שמחים שבירכת אותנו בנכוחתך." אמרה בציניות נוטפת. גברת סטינספייר אהבה ציניות, אפילו יותר ממה שהתלמידים שלה אהבו. תמיד חשבתי שהיא ראתה בזה דרך נוספת להשפיל אותנו, לגרום לנו להרגיש כמו עפר לרגליה.
"מצטער." אמרתי בראש מורד, מפחד להסתכל בעיניה. היא תמיד הפחידה אותי כל כך, כאילו כל רגע העיניים שלה יאבנו אותי ואני פשוט אתפורר שם מולה.
דפיקה קלה נשמעה על הדלת, וגברת סטינספייר קראה בקולה הצורמני: "כנס!"
אותה נערה אדמונית שהפלתי מקודם פתחה את הדלת בשקט בעודה מסתכלת על המרפק הפצוע שלה. התאבנתי במקומי, פניי נאדמים במהרה. קיוויתי שהיא לא תשים לב שאני זה שגרם לה להיפצע.
"היי, אמא… אממ… אני יודעת שאת באמצע שיעור, אבל מישהו נת – " היא עצרה באמצע המשפט בחדות כאשר ראתה שכל הכיתה מסתכלת עליה, חוץ ממני כמובן.
"אה… אנ – אני אחזור אחר כך…" היא מלמלה כשסומק בהיר עולה על לחיה. עיניה הירוקות עברו שוב על עיני הכיתה שבהו בה בסקרנות, ובסוף היא הסתכלה עליי. יכולתי לראות מהצד של עיניי שהיא זיהתה אותי בקלות, ומבט קל של אימה עלה באותו ירוק איזמרגד של עיניה.
"אתה!" היא צעקה בלי שליטה, חובטת בי בידה הלא פצועה. נרתעתי אחורה מהמכה, למרות שהיא לא באמת הזיזה לי. מה שיותר הזיז לי, היה המבט החד שהפנתה גברת סטינספייר.
"שלום?" אמרתי בחצי חיוך נבוך. החלטתי להעמיד פנים שאני לא יודע מה היא רוצה ממני. אולי היא תחזור בה ותחשוב לבסוף שהתבלבלה.
"אתה! אתה הפלת אותי! בגללך אני פצועה!" היא קראה בקול נואש, פיה פעור מעט בהלם. צחקקתי מעט למראה פניה.
"אולי תגזימי יותר? אפילו אין שם דם, זה לא כאילו צריך להביא אמבולנס בשביל זה. פלסטר קטן ואת בסדר." חייכתי אליה את החיוך הכי מקסים שהיה לי, והיו לי כמה. אני נראה טוב, אני מודה. אני לוקח את זה כיתרון, וזה באמת אחד מהיתרונות היותר גדולים שלי. אני לא מפחד להגיד שאני נראה טוב, כי אני יודע שזו האמת.
"ג'יימס, אתה נשאר לריתוק אחרי השיעור. לילי, גם את." אמרה גברת סטינספייר בקול תקיף.
"למה אני?!" שאלה הנערה, שלמעשה היה שמה לילי.
"כי הפרעת לי באמצע השיעור. עכשיו לכי למרפאה ותבקשי שיטפלו בך." אמרה אמה והסתובבה חזרה לכיתה המרותקת למקרה. היא סימנה לג'יימס להתיישב, והוא מיהר לציית, לפני שיוטלו עליו עוד עונשים.
לילי הסתובבה ויצאה מהדלת בצעדים מהירים, שערה האדמוני מתבדר מאחוריה ומשאיר ריח פרחים עדין.