חברים לעט – פרק X

עברו שבועיים. תומאס ולאורן המשיכו להתכתב ולספר על החוויות האישיות שלהם. לאורן המשיכה לעבוד. היא הרוויחה כבר כ – 50 דולר. רק עוד 300 להמשך. אל תזלזלו בלאורן. זה קשה להרוויח כל כך הרבה כסף כשאין לה זמן כמעט ועליה להגיש עבודות. היא העדיפה לשמור על תינוקות. כך כשהם ישנו היא הייתה יכולה לעשות את שיעורי הבית שלה בזמן שהפעוט ישן בשלווה.
אחותו הגדולה של תומאס הייתה צריכה לנסוע לחודש בעניינים מיוחדים מהצבא.
תומאס היה בודד מתמיד. תומאס הרגיש שיש היגיון במשהו אחד מאוד גדול שקרה לו. עיניו הכחולות היו כמו השמיים שמהם יורד הגשם שהוא הדמעות.
תומאס לא היה יכול לשלוט כל כך בעצמו, הדמעות ירדו לבד, כנראה בגלל כוח המשיכה אבל הבדידות הזו וכל הפחד הזה. הוא ידע שאין מפלצות אבל משום מה בלילות הוא לא היה יכול להירדם.
מיום ליום מספר חבריו לעט הצטמצם. נשארו לו לבסוף 16 חברים לעט כאשר החשובה מכולן היא לאורן. לאורן באופן כללי החזיקה אותו שמח. היא נתנה לו משהו לצפות לו.

תומאס כבר לא היה יכול לסבול את הבדידות האינסופית הזאת. באחד מהימים התיישב על הכורסא בסלון בביתו והחליט לצפות בתוכנית האהובה עליו. (סתם שתדעו, זוהי ממש לא תוכנית מדעית. זה איש משפחה – Family guy).
לפתע שמע קול מוזר ביותר.
הוא הסתכל לימינו וראה דמות מעורפלת. כמו רוח רפאים. "תוצר הדמיון שלי" אמר תומאס בנימה של כאילו מבקש לדעת האם אמת בדבריו.
"תומאס" אמר קול "תומאס!".
הוא הסתכל שנית לראות מי הדמות. נפערו עיניו.
"אנדרו!" הוא קרא.
"אני אוהב אותך" אמר הקול.
תומאס שוב פעם פתח את הסכר ונתן לדמעות לצאת מהעיניים שלו. לפעמים כבדיחה דמיין לעצמו שמתישהו מרוב בכי העיניים שלו יאבדו את הצבע הכחול ויהפכו ללבן אחיד.
"אל תבכה תומאס, אני תמיד איתך" אמר אנדרו "הנה חיבוק קטן כמו פעם".

מאז ועד שיבת אחותו אנדרו הדמיוני היה איתו. גם כאשר חזרה המשיך לדבר אליו.
"תומאס!" היא נזפה בו "מה קורה לך?".
"זה אנדרו, הוא איתי" ענה תומאס.
"לא הוא לא, אין כאן אף אחד, אני מתגעגעת אליו כמעט כמוך אבל צריכים לקבל את העובדות".
"אבל הוא כאן! הוא תמיד היה כאן!" התעקש תומאס.
"לא נכון, אתה הוזה".
"אני לא הוזה!, למה את לא יכולה לקבל אותי! למה את לא מוכנה לקבל את העובדה שאנדרו כאן".
"אתה כן הוזה, אני כל כך מצטערת תומאס אבל אתה השתגעת".
"אני לא!" הוא כעס "אני לא והוא כאן, אני לא משוגע!".
תומאס הופתע מעצמו. מהעוצמה שיצאה ממנו. מהעובדה שלא בכה אפילו שמאוד רצה.
הוא היה צריך להירגע ועשה את זה בדרך היחידה שהכיר.

"היי תומאס,
הלילה אני עושה בייביסיטר על שני ילדים מתוקים וארוויח את כל הכסף שנשאר לי לכרטיס הטיסה. אני כבר לא יכולה לחכות. אני סופסוף אפגוש אותך! אני אראה אותך!. אתה עזרת לי יותר מכולם אחרי מה שקרה עם ההורים שלי.
אני כל כך מתרגשת שהלב שלי פועם מהר יותר מאי פעם.
היום ביקרתי את ההורים שלי בבית הכלא. אמא הייתה מחורפנת עלי ואבא היה נראה כאילו היה עומד לרצוח אותי.
כשאמא שמעה שיש לי מספיק כסף לשחרר אותה בערבות היא הבטיחה שלא תפגע בי אם אני אשחרר אותה. לאבא לא היה לי מספיק כסף.
אין שום סיכוי שאני אעשה את זה. לא כאשר אני יודעת שעם זה אממן את הטיסה לגרמניה.
אני מחכה לתשובה שלך.
לאורן".

תומאס רצה לענות אבל אחותו קראה לו לפני שהספיק…