חברים לעט – פרק XIII

תומאס ציחקק לו בזמן שישב על האוטובוס בחזרה הביתה לתמיד. הוא יחזור לבית ספר הישן שלו. אומנם הוא נשאר עד סוף הסמסטר הוא עדיין שמח שסולק משם.
לאורן – אחותו הגדולה חיכתה לו בבית. כשהוא נכנס היא נראתה כועסת מאוד.
"אתה מבין מה עשית?" שאלה.
"הלכתי משם, לא רציתי להיות שם!" כעס תומאס.
"לא, אתה באמת לא מבין. המקום הזה, אם אתה מסיים אותו, לא רק שסיימת תואר ראשון בסוף י"ב, אתה גם מקבל תנאים מאוד מאוד טובים בצבא ובעתיד. החיים שלך היו יכולים להסתדר ממש טוב. אתה הפסדת את ההזדמנות שלך תומאס".
"אבל אני לא רציתי את המקום הזה, אני, תפסיקי להחליט עלי!".
"אבל אני אחותך, אני מנסה לדאוג לך!"
"אז תפסיקי, אני בן שש עשרה, אני יכול לבחור לבד"
"אבל אתה שיחקת את עצמך עדיין מדמיין דברים"
"אני לא מדמיין!".
"אתה כן, אין לך חברים, אין לך שום דבר בחיים"
"יש לי חברים לעט"
"הם מזוייפים, מתי כבר תפגוש אותם? לא נראה לי שהלאורן הזאת באמת תבוא עד לכאן. עליהם אל תסמוך".
"אז על מי כן לסמוך?"
"תסמוך עלי"
"אחרי ששלחת אותי לפנימייה"
"אתה הסכמת"
"ונראה לך שלא רציתי לנסות לעזוב?"
"אתה סתם משקר"
"את מגעילה לאורן, את כל כך מגעילה. את חושבת רק על עצמך. ניסית להיפטר ממני".
"בחיים לא" היא אמרה ודמעות עלו בעינייה "אתה חושב שרק לך קשה?".
"את מגעילה" אמר תומאס "הלוואי שהיית הולכת ולא חוזרת".
ללא ספק זה היה חג המולד העגום ביותר שעבר על תומאס. הוא לא קיבל מתנות. הוא לא אכל שום עוגיית זנגוויל. הוא לא הדליק נורות ותלה קישוטים על אף עץ אשוח.
במובנים מסויימים לתומאס היה רק קו אחד. הוא עצמו. הוא לא הצליח להבין אחרים לפעמים.
…
בחצי המערב של העולם לאורן (החברה לעט) תלתה קישוטים אדומים על העץ. ריח לימון וזנגוויל מילא את הבית. ולא. לא הבית שלה אלא הבית של החברה הכי טובה שלה – אוטום (Autumn). היא הוזמנה לחגוג איתם את חג המולד והיא כל כך התרגשה. היא ידעה שאמא שלה תישאר לבד אבל זה לא עניין אותה.
למזלה הערבות לא לקחה את כל הכסף שחסכה ולכן הצליחה לקנות מתנות לחג המולד.
אוטום הציעה ללאורן עוגיות קנויות. זה היה כל כך טעים וזה הציף אותה רגשות. היא נזכרה בתומאס ואז צץ במוחה רעיון. כבר מזמן הוא נתן לה את הכתובת שלו בדיסלדורף כדי שתדע לאן להגיע.
עדיין לא התחיל החג ולאורן הלכה למרכול השכונתי. היא השיגה את העוגיות האלו ומעטפה גדולה. היא הכניסה פנימה ורשמה את הכתובת של תומאס. מעניין שסימולם של יסודות כימיים לא נצליחו להיכנס לה לראש אבל כתובת מסובכת כל כך ישבה לה וסירבה ללכת.
היא קיוותה שזה יאיר קצת את יומו הקשה של תומאס. היא צירפה גם כרטיס ברכה. היא מצאה את עצמה עם דולרים בודדים. "חזרה למסלול העבודה" חשבה לעצמה.
אומנם היא שרה שירי חג אבל היא עדיין לא הרגישה לחלוטין בנוח. שלג כיסה את כל החצר של אוטום.
לאורן הרגישה מעין אופוריה שכזאת. היא הייתה כאילו בעולם אחר. היא שמה את המתנות שקנתה מתחת לעץ היפהפה. היא עיוותה את הפה שלה לצורה של חיוך. "כן, כן" היא חשבה לעצמה "אני שוב בעסקי החיוכים".
…
תומאס חבש כובע צמר חמוד שבעבר אמו סרגה לו. היו מחוברים לו שני פונפונים חמודים בצבע צהוב. הוא לבש סוודר.
"לאורן!" הוא צעק "איפה את".
הוא לא שמע שום תשובה.
"היא בטח למטה" שכנע את עצמו תומאס.
לאורן גם לא הייתה למטה.
הוא עלה לחדר שלה. הדלת הייתה נעולה. הוא לקח מספריים וסובב את המנעול.
הוא פתח את החדר וצחנה עלתה באפו.
הוא ראה את לאורן שוכבת שם ומסביבה בקבוקים ריקים של אצטון.
הוא ראה מכתב מצורף.
"תומאס היקר,
הריב שלנו גמר אותי לחלוטין. אני מצטערת כל כך אבל לא יכולתי להמשיך יותר בחיים. הכל הולך אליך. אני מאחלת לך בהצלחה, ושתדע שאני סתם כעסתי ולכן אמרתי את מה שאמרתי על חברתך לעט. אני משוכנעת שהיא אמיתית. אני אוהבת אותך ואם יש עולם הבא, אני אפגש איתך.
אוהבת לאורן".
תומאס כל כך רצה לשתות עכשיו גם הוא אצטון אבל הוא רק נפל על הרצפה ובכה.
המשפט של "אי אפשר להיות עצוב בחג המולד" הוא שקר גס עכשיו.