חברים .. פרק 14 – עצווב מאוד.

"אני עומד למות מאמי" מילמל והתחיל לבכות. קפאתי, נסתי להזיז את ידיי לכיוונו אבל לא הצלחתי. "מה.. " מילמלתי. הדבר היחידי שיכולתי להוציא מהפה. הרגשתי איך עיניי מתמלאות בדמעות ואני רואה את מתן במטושטש. "רציתי להגיד לך ממז.." ניסה להסביר אבל קטעתי אותו ופרצתי בבכי. הוא שתק ושמעתי אותו מתנשם בכבדות. "סליחה שזה יצא ככה" הוא ניסה לגחך. אחרי כמה דק של שקט חרישי מאוד הוא קם לחלון ועישן. ישבתי על הריצפה, עדיין מנסה לעקל את מה שהוא הנחית עליי ודמעות שוב מכסות את עיניי. זה לא יכול להיות.. זה לא יכול להיות! ניגבתי את דמעותיי אבל דמעות חדשות החליפו אותן. קמתי כעבור כמה זמן והתקדמתי אל מתן. חיבקתי אותו חזק והוא החל לבכות. "אני אוהבת אותך אתה שומע.. אני לא יעזוב אותך, בחיים!" לחשתי מרטיבה את חולצתו עם דמעותיי. היה לי כל כך קשה עם זה, אבל ניסתי להיות חזקה בשבילו. אני מאמינה שלו יותר קשה ממני, בחיים לא ראיתי אותו ככה שבור. "אני עוזב את הפנימייה" מילמל והסתובב אלי. הרמתי את ראשי אליו, מסתכלת עליו בפליאה. "למה?"לחשתי אליי והוא עוצם את עיניו, מנסה שלא לפרוץ בבכי שוב. "אני לא רוצה.. לא רוצה לבזבז את הזמן שנשאר לי פה" מילמל ולא הצליח לעצור את עצמו מלבכות. ליטפתי את ראשו ברכות, נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לבכות לידי. "אל תעשה לי את זה.. בבקשה" מילמלתי ודמעותיי ירדו מבלי רצוני. "תבואי איתי" ביקש. אני לא יכולה לעזוב את הלימודים שלי.. ומצד שני אני גם לא רוצה לעזוב אותו. אני לא יודעת כמה זמן נשאר לנו.. לו.. אני עדיין לא עיקלתי. זה קשה לי מידי. "מתן.." מילמלתי מקריבה את ראשי אל ראשו. "אני מסכימה" ניסתי לחייך אליו כמה שאפשר אבל לא הצלחתי. הוא חייך אלי חיוך עצוב ושבור כלכך. לא יכולתי להסתכל עליו באותו רגע, כאב לי. הוא הרים את ראשי אליו ונישק אותי. "אני פוחד" מילמל והתוודה מולי. דמעותיו נדבקו ללחיי. "אני איתך.. תיהיה בטוח" מילמלתי ותפסתי את ידו. הוא נישק אותי וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי. אל תלך לי, בבקשה אל תלך.
אדם נכנס לחדר ופרצופו היה עצוב מתמיד. "אמא שלך כבר כאן" הוא אמר ומתן הינהן. הוא התקדם לעבר ארונו ואסף את כל בגדיו בשקיות. "מאמי.. " מילמלתי ושפתיי רועדות. לא מאמינה שהוא באמת עוזב ושהוא באמת הולך למות. הנחתי את ידי על שפתי, מעקבת את הבכי שעומד להתפרץ. מתן הביט בי והתקרב אלי. "תרגעי.. די" מילמל וניגב את דמעותיי. "גם ככה קשה לי, אל תבכי" אמר בקולו הגברי והתנפלתי עליו בחיבוק. רוצה רק להרגיש אותו, רק לאהוב אותו. אולי זה יהיה החיבוק האחרון שלנו.. מי יודע. "טוב תתארגני, אנחנו הולכים" הודיע.