חטופה – פרק רביעי

נקודת המבט של דניאל :
"אני חייב ללכת, לאב " אני מסתכל על דנה שהתכרבלה עמוק יותר בתוכי ונאנח , במציאות אחרת אולי הייתי מוצא את זה חמוד אבל כרגע זה היה סתם רכושני " אל תלך , תישאר עוד קצת איתי " היא ממלמלת לתוך חזי החוף ומטביעה עליו נשיקות , משאירה חותם אדום ודביק . תמיד תיעבתי אודם . אני מוצא את עצמי נאנח שוב ומתרחק ממנה מעט , תופס בידי את החולצה שלי שהספיקה להתעופף רחוק ומושך אותי מעל ראשי " אני אראה אותך מחר לאב , את יודעת שקורה אצלי משהו עכשיו בבית ואני לא יכול להישאר " אני מנשק אותה נשיקה יבשה וקרירה על השפתיים ויוצא מהשמיכה החמימה .

" כן זה שאתה לא יכול לספר לי " היא מושכת את השמיכה מעל לחזה החשוף שלה ומסתכלת עליי בעניים גדולות כשאני שורך את הנעל הימנית שלי " הלוואי והייתי יכול לספר לך לאב , כשאני אוכל את תהיי הראשונה לדעת " שקר . שקר גדול ושמן ועבה מאוד . " בסדר " היא נאנחת לבסוף , מרוצה לגמרי מעצמה שהיא אשת הסוד שלי . כביכול . אני מושך את המעיל השחור על גופי ופורע את שערי באצבעותיי , מעולם לא אהבתי אותו מסודר " אני אוהבת אותך " קולה של דנה נשמע באזני ואני מרים את עניי אליה , מופתע מעצמי ששכחתי שאיני לבד בחדר .

אני מבליע גיחוך מרושע מעט בנשיכת שפתיים ומחייך אליה בזיוף " גם אני אותך לאב " מתקדם לעבר המיטה העצומה ונושק לה ביובש שוב , היא מניחה את ידה מאחורי עורפי ומנסה להעמיק את הנשיקה , אני רק מתרחק ממנה בנימוס , מתאפק לא להעביר את כף ידי על שפתיי , כאילו למחוק את תחושת הגועל שהרגשתי עליהן . אוי אני חייב להיפרד ממנה , ומהר . " מצטער לאב " אני ממהר להתנצל " את יודעת שאני רוצה להישאר , אני פשוט חייב ללכת ". היא בכל זאת אישה , וטוב , תמיד כיבדתי נשים .

היא ממלמלת עוד משהו אבל אני לא מספיק לשמוע , רוח קרה חובטת בפניי כשאני יוצא לרחוב הקר , מחשבות ממלאות את ראשי ואני מוצא את עצמי תוחב ידיים לכיסי המעיל השחור ומהרהר בהן , מופתע לגלות שאלינור הדומיננטית מבניהם , מעניין אם היא מסתדרת עכשיו , אם נוח לה במקום הזר שהיא נמצאת בו . מה לעזאזל האישה הזאת עשתה לה שם במשך חמש שנים ?! מה עובר על אישה בת חמישים כשהיא חוטפת ילדה בת אחת עשרה ?! פדופילית ? אני לא חושב .. אז מה כן ?

אני מגיע בקושי הביתה , תוחב את ידי לכיס המכנס ,מוציא את המפתח הכסוף ומסובב אותו בחור המנעול .אני מוריד את מעילי וזורק אותו ליד הדלת , חולץ את נעלי בבעיטה . סוף סוף להיות בבית . דחף מוזר ותאומי עלה בי להיכנס ולראות מה מצבה של אלינור אבל נשכחתי שפתיים והתגברתי עליו , מתקדם לעבר המטבח ומוזג לעצמי כוס מים . זה כנראה לא יהיה חכם להיכנס באמצע הלילה לחדר חשוך של ילדה שנחטפה והוחזקה במרתף . מה השעה בכלל ? אני מסתכל לעבר המיקרוגל הגדול ומגלה שהשעה כבר קרובה להיות לשעת בוקר ושסינדרלה כבר ממזמן הפכה לדלעת .

ברגליים כבדות ועייפות אני גורר את עצמי במעלה המדרגות מחכה לרגע שבו אוכל להיקבר מתחת לשמיכה ולא לצאת ממנה עד הצהריים שלמחרת , מודה בכל ליבי שזהו יום שבת . הדחף להיכנס לחדרה של אלינור תוקף אותי שוב והפעם קשה לי יותר לשלוט בו , פתחתי את דלת חדרה שהייתה צמודה לשלי בקמעה , מאיר את חדר בפס אור מעומעם . אני מוצא את עצמי מחייך נוכח ההתכרבלות המתוקה שלה ופונה לסגור את הדלת . היא הייתה יפה , ללא ספק . אולי יותר מאשר זכרתי אותה אך השנים במרתף נראו בבירור על פניה ואני מופתע לגלות שאני כועס . על מי ? אין לי מושג . רק ידעתי שקוראים לה לילי והיא הרסה לה בהחלט את החיים .

מלמולים חרישיים עוצרים בעדי כשאני סוגר את הדלת בעדינות ואני פותח אותה שוב , הפעם קצת יותר בכדי להאיר על הדמות שהתהפכה מצד לצד במיטה והמשיכה למלמל , הפעם בחוזקה יותר . אני שורך את רגליי אליה באופן כמעט לא מורגש והיא מתיישבת פתאום בתנועה חדה , מניחה את פניה בידיה ובוכה את נשמתה החוצה . אני חכה מעט שהיא תירגע , לא קופץ על המיטה ומחבק אותה לתוכי , מה שבאמת רציתי לעשות אבל היא ככל הנראה הייתה נבהלת והבכי שלה כמובן לא היה נפסק .

"היי את בסדר ? " אני לוחש לעברה בעדינות ומתקדם צעד נוסף לעבר המיטה , היא מרימה את פניה מידיה בבהלה ומכווצת את גופה קרוב למשענת המיטה " זה בסדר, לא התכוונתי להבהיל אותך פשוט שמעתי קולות אז רציתי לראות אם הכל בסדר "היא לא עונה והשתיקה צורמת באוזני דקות ארוכות . ארוכות מאוד ואני חושב שהיא כבר לא תענה אך כשאני מסתובב לעבר הדלת קולה הרך נשמע צרוד וחנוק בחלל החדר

" פשוט חלמתי " היא מקנחת באפה ואני מרגיש בליבי נצבט " אני עוד לא רגילה להתעורר במקום כזה , אני כנראה מתגעגעת לבית הישן שלי " צמרמורת מפחידה עוברת בגבי כשאני מבין שהיא מתגעגעת לחיות במרתף החשוך והמפחיד . אני נושך שפתיים כל כך חזק ומתאפק שלא לירוק כמה קללות עסיסיות לעבר ה'אימא המקסימה שלה' ו'הבית החם ' שהעניקה לה . פשוט תזכור דניאל . תזכור מה הפסיכולוג אמר לפני שפגשנו אותה . זה היה הדבר היחיד שהיא הכירה המשך כל שנות נעוריה , אין לה המציאות אחרת . היא לא יודעת שהמציאות שחיה בה היא לא נכונה ושקרית .

אני מסתובב לעברה בעדינות כשהיא מנגבת את שארית דמעותיה מלחיה ומתקדם יותר לעבר המיטה , " את צריכה חיבוק ? " אני ממלמל לעברה , מופתע לגלות עד כמה הצורך לכרבל אותה בתוכי שורף בגופי והיא שולחת מבט מבולבל בחזרה אלי , מנגבת דמעות מלוחות חדשות " חיבוק ? " קולה מבולבל " מה זה חיבוק ? " אני נושך בשפתיי שוב , טעם הדם המתכתי מתפשט בפי . תשלוט במילים דניאל . תשלוט בעצמך .

אני נכנס למיטה מעברה השני ופותח את ידיי לעברה , אולי בתנועה חדה מדיי כי היא מניחה את ראשה במהירות על ברכיה ואת ידיה מעליו . מה היא עשתה לה שם לעזאזל ?! אני מתאפק לא להיראות מזועזע מדי ומניח בעדינות את ידי על שיערה , היא בתחילה מתכווצת יותר אך אני מרגיש את גופה נרגע מעט מתחת לידי לאחר כמה ליטופים " אני לעולם לא ארביץ לך " אני לוחש לעברה , מנסה למצוא את המילים הנכונות בסיטואציה המשונה בהחלט הזו והיא מרימה את ראשה באיטיות . אני שולח את ידיי אליה בשני והתגובה שלה פחות אינטנסיבית , מסתכמת רק בהסתייגות קלה .

אני מניחה את ידיי על מותניה בעדינות ומושך אותה אלי , כל כך לאט ובעדינות כאילו תישבר בידיי בכל רגע , גופה דרוך והיא נראית כאילו בהחלט מעולם לא חיבקו אותה במשך תקופה ארוכה מאוד עד ששכחה מהי המילה 'חיבוק' אומרת . אני מופתע לגמרי כשהיא מניחה את ראשה על חזי אך משתדל שלא להפגין את זה כלפיה . עד כמה ההרגשה הזו שונה מזו שהתכרבלה בי שעה קלה קודם . שונה בהחלט . היא מאגרפת את חולצתי בין ידיה וקוברת את ראשה עמוק יותר בחזי , מתייפחת לתוכו שוב " אני מתגעגעת אליה " אני נושך את שפתיי הפצועות שוב בפעם המי יודע כמה ושולט בתנועות ובמילים לא רצוניות . שולט חזק כל כך עד כאב . אני מניח את ידי שוב על שערה וממלמל לאוזנה בשקט " תישני עכשיו לאב " אני מרגיש אותה מהנהנת לתוכי ובכיה נפסק לאט לאט עד שהרגשתי את כל גופה נרגע מתחתיי , היא נרדמה . אני מרים את ראשה בעדינות ממני ומניח אותו על הכר הרך , מסיט קצוות שיער שחורה אל מאחוריה אוזנה , חושף מעט יותר את פניה היפות ונושך את שפתיי שוב , הפעם בתנועה רכה הרבה יותר . אני יוצא בצעדים חרישיים מהדלת וסוגר אותה בעדינות. אגרופי חובט בקיר שמצידי ואני נשבר .