חטופה – פרק שלישי

נקודת מבטה של אלינור :
אור חזק מתנגש דרך עפעפיי העצומות ואני מניחה את כף ידי בייאוש על עניי , מנסה למזער את הנזק שיגרם לי כשאפתח אותן . אני אצטרך להתחיל להתרגל למצב הזה אם אני אשאר במקום המואר הזה עוד הרבה זמן , במשך פרק זמן ארוך כל כך לא ידעתי מהו אור שמש , אולי ארוך מדי .
הדבר היחיד שהייתי רגילה אליו במשך כמעט כל חיי – חמש שנים כך שמעי את אחת האחיות לוחשת לחברתה – חייתי במרתף החשוך והמפחיד שלה , הדבר היחיד שראיתי אצלה בבירור היו העניים שלה , שחורות ומרוחקות . אני לא חושבת שיגיע זמן ואשכח אותן , אני מתגעגעת אליה , ללא ספק . אהבתי אותה אני חושבת , כלומר אני עדיין אוהבת . היא הייתה לי אמא במשך חמש שנים ואני ברחתי לה . אנוכית ודוחה הם התיאורים היחידים שעולים לראשי באותו הרגע . אני פשוט אנוכית ודוחה , מצאתי הזדמנות וברחתי , פשוט כך . ועוד מתי ? כשהיא הלכה לקנות לי שמלה חדשה , אנוכית ודוחה .
אני מרימה את ידי בייאוש לעבר לחיי הרטובות ומופתעת לגלות שמשהו מונע ממנה להגיע אל פניי . צינור ארוך ודק מחובר לשקית מוזרה לנמצא מימיני , עניי פוזלות בחשש לעברו , משוטטות אחר סופו . אני נאנחת באימה כשאני רואה שהוא תקוע ביד שלי ומניחה יד עליו , משתוקקת להוריד אותו . רק לא עוד סם הרגעה , לא עשיתי שום דבר רע עכשיו .
יד חמה מונחת על ידי כשאני מסירה את הסלוטייפ המוזר מהשקע בידי מונע מהצינור לברוח ואני קופצת באימה , לא עוד מכות . ידי הפנויה כאינסטינקט מונחת מעל פניי כהגנה ואני מרגישה את אותה צמרמורת עוברת בגבי .
אני מופתעת לגלות ששום מכה לא הוטחה בפניי או בידי ואני ממצמצת בעניי לידי סדק קטן , מופתעת לגלות מולי אדם גבוה בשמה לבנה מוזרה , ידי יורדת מעל לפניי והוא עוזר לי להתיישב , מניח חתיכת דבק חדשה על ידי , שפתייו מתעקלות בצורה מוזרה למדיי וחושפות שיניים צחורות , אני חושבת שקוראים לזה חיוך . אמא שלי , כלומר לילי השתמשה בזה כמה פעמים , אך הוא היה שונה , החיוך שלה לא היה לעולם משמחה או מגאווה , אני לא מחייכת בחזרה , עדיין בוחנת אותו בזהירות תחת מבטי ,לעולם אין לסמוך על אף אחד .
" רצות שמועות " קולו הוא הדבר היחיד שנשמע בחדרי המוזר מאז הבוקר ואני מביטה בו בשאלה " שכנראה מצאו אנשים שהכירו אותך , הם רוצים לאמץ אותך " הוא מחייך לעברי שוב , ממשש בין ידיו את השקית המוזרה .
אני מרגישה בידיי רועדות ואוחזת חזק בסדיני המיטה הצחורים " הם לא באו לחפש אותי " אני מופתעת לגלות עד כמה שקולי נמוך ולא טורחת לנגב את הדמעות החדשות על פניי , אין טעם , הן על כל מקרה יתחדשו " כולם חיפשו אותך אלינור " האדון מתיישב לידי ואני נסוגה מעט , מוצאת עניין רב ברגליי , סימנים כחולים וירוקים מעטרים אותם ואני בוחנת כל אחד מהם , סופרת אותם בליבי " כנראה שלא חיפשו מספיק טוב "
שלוש .
ארבע .
חמש .
" אני מבטיח לך שניסו בכל מקום אפשרי , היה נראה כאילו בלעה אותך האדמה " קולו רך ואני מתפתה להאמין אך זה לא נכון , אף אחד לא חיפש . לאף אחד לא היה חשוב , ככה לילי אמרה לי כל חיי .
שמונה .
תשע.
עשר .
אני מהנהנת בעדינות , רומזת לו בעדינות שאיני רוצה להמשיך בשיחה והוא משתתק .
שתים עשרה .
שלוש עשרה .
ארבע עשרה .
חמש עשרה .
" את רוצה לפגוש אותם ? " אני מרימה במהירות את ראשי אליו , מאבדת עניין בספירה ובולעת רוקי בכבדות " מה ? " היה הדבר היחיד שהוצאתי משפתיי , מקווה לגלות שלא הבנתי נכון " את המשפחה שרוצה לאמץ אותך . את רוצה לפגוש אותם ? הם מחכים ממש בחוץ " אני שותקת וידיי חוזרות לרעוד , הוא מבחין בזאת וממהר להרגיע אותי " את לא חייבת , אף אחד לא לוחץ עלייך . זו הייתה רק הצעה " אני מהנהנת בכבדות , לא סומכת על קולי ונושמת בחוזקה לפני שאני מרימה שוב את עניי אליו.
" אני רוצה " אני נושכת בשפתיי , יותר מדיי מחשבות עוברות במוחי ואני מרכינה שוב את ראשי .הם לא יאהבו אותי . המחשבה הדומיננטית מבין כולן מהדהדת שוב ושוב בראשי ואני עוקבת בדריכות אחר צעדיו של הרופא כשהוא מתקדם אל עבר הדלת הגדולה ופותח אותה באיטיות , חושף שלוש דמויות מאחוריה . ואני יודעת שברגע זה , משתנים החיים שלי .