חטופה פרק 1- חטיפה

תקראו אחר כך את רציתי להוסיף זה חשוב❤️

״יש לי תיק חדש בשבילך״ הבוס אמר והניח על השולחן תיקיית נייר מלאה בדפים.
״שם?״ שאלתי ותפסתי בתיקייה.
״רוני אליסון גריי״ הוא אמר ופתחתי את התיק.
״אמריקאית, נולדה באל.איי והמשפחה שלה עשתה עלייה כשהיא הייתה בת שנתיים, השם המקורי שלה אליסון על שם אימא שלה אך היא שינתה לרוני.
אבא שלה התגלגל והפך לראש כנופיית פשע, קרה מקרה ויצא שהוא חייב לנו יותר מדי כסף״ הוא צפה את שאלתי והחל להסביר.
״אני אגיד לך מה הכי מצחיק? אין לה מושג שאבא שלה תקוע בחרא הזה״ הוא המשיך לדבר וגיחך בקטנה.
״אני רוצה עבודה נקייה ומהירה, זאת הכתובת, אתם תתגוררו שם עד שאבא שלה יעביר את הכסף שהוא חייב, ואם לא, אתה כבר יודע מה לעשות״ הוא אמר בקול סמכותי ותקיף, אותו נאום כמו בכל תיק שהוא מפיל עליי, הנהנתי וקמתי ממקומי, מתקדם לדלת היציאה.
״רק תזכור רועי, בלי מגע, בלי מין, בלי רגשות״ אמר שנייה לפני שיצאתי מהחדר.
״תירגע אבא, אתה יודע שאני הכי טוב שהיה לך בעסק המחורבן הזה״ פלטתי גיחוך, הרמתי את שתי אצבעותיי ונופפתי פעם אחת לשלום.
עליתי לחדרי הגדול, פושט את חולצת הטריקו שלי וזורק את התיק על המיטה, התיק נפתח והתמונה של אותה רוני נגלתה לעיניי, הסתכלתי עליה, צילמו אותה בחשאי היא ישבה שם צוחקת, התמונה הייתה בשחור לבן כך שלא ידעתי מה צבע עינייה או שערה, הנחתי ששיער בלונד ועיניים כחולות, כמו לכל אמריקאי טיפוסי.
נזרקתי על המיטה, תופס בתמונתה ומביט בחיוך שלה, היא לא יודעת שבעוד כמה שעות הרגעים שהיא תחייך יהיו נדירים.

-נקודת המבט של רוני-
״היי״ אמרתי בחיוך ונישקתי את עמרי שחיכה בשער בשבילי.
״מה שלום אהובתי היפה?״ הוא שאל.
עמרי בעיניי היה הילד הכי יפה בבית הספר, ילד טוב, בעל ציונים טובים וכבוד כלפיי, רומנטיקן חסר תקנה והידיד הכי טוב שיכולתי למצוא, אבא שלו השותף של אבא שלי בחברת נדל״ן שלו כל שזה מסתדר מצוין, בקיצור החבר המושלם.
אנחנו כבר חצי שנה יחד וזה מרגיש לי כמו אינסוף.
״החברה היפה והאהובה שלך מרגישה מעולה, אבא סידר לי מקום לי ולך באיזו מסעדה יוקרתית״ אמרתי בזלזול, אהבתי את אבא שלי אבל שנאתי את היוקרה שנלוותה אליו.
לא ידעתי הרבה על אבא שלי, וגם לא על העסקים שלו, מה שידעתי זה שהוא איש נדל״ן ידוע עם יותר מדי נכסים.
״מתאים לי את האמת, אני, את ואוכל טוב״ הוא אמר בחלומות בהקיץ.
״אתה מתכוון לאוכל פלצני״ תיקנתי אותו והוא פלט נחירה.
״את יודעת לבאס״ אמר מגחך, כורך את ידו סביב מותני ואנחנו הולכים לכיתה.

״בוקר טוב תלמידים״ הקול הצפצפני של המחנכת שלנו הידהד בכיתה.
״ממש בוקר טוב״ נעה התלוננה.
״היום אני ועמרי יוצאים״ אמרתי בהתלהבות שקטה.
״מה? לאן?״ נעה קפצה בהתעניינות.
״איזה משהו איטלקי שאבא סידר, התגעגעתי ללבלות איתו, מאז שהוא התחיל עם האימונים בכלל אין לנו זמן פנוי יחד״ אמרתי בעצב.
״אל תתבאסי, לפחות תשלימו פערים הערב הזה״ היא עודדה אותי וחייכתי.
״כן…״ אמרתי בחיוך והעברתי את מבטי לעמרי שישב בקצה השני של הכיתה.
״שקט שיהיה שם״ המורה דרשה ואני ונעה השתתקנו.
״בקיצור תנסי להנות״ היא לחשה לי, המורה נעצה בה מבט קודר ונעה ישר השתתקה.

״היי אבא״ נכנסתי הביתה בסערה, מביטה באבי השותה קפה וקורא עיתון.
״היי נסיכה״ הרים את עיניו מהעיתון ונשק לראשי.
״אני צריכה להתחיל להתכונן״ אמרתי בלחץ, לא מוצאת את עצמי.
״יש לך עוד חמש שעות״ הוא צחקק על הטיפשות שלי, התרוצצתי כמו במבי.
״יש לי לבחור, מה ללבוש, מה לנעול, עם איזה אוטו ללכת, לא, בעצם עמרי אוסף אותי, נו באמת״ אחזתי במצחי והסתובבתי בחלל הבית.
״אני מציע שדבר ראשון תורידי את התיק מהגב״ אמר והחווה עם כוס הקפה שלו לתיק שנתלה על גבי.
״כן, התיק…״ מלמלתי והלכתי לחדרי בכדי לשים אותו במקומו.
״עכשיו לכי תשני קצת, שימי שעון מעורר ואז תתלבשי״ אבא המשיך לחלק לי הוראות והנהנתי כמו ילדה טובה, מתכוונת לבצע את כל הוראותיו.
״אוקיי לילה טוב אבא״ אמרתי וחזרתי לחדרי, מחליפה את בגדיי לבגדי בית נוחים.

פשפשתי בעצבנות בארון הבגדים שלי, עצבנית על השעון המעורר שהעיר אותי בניגוד לרצוני.
שלפתי את השמלה האהובה עליי, זאת ששמרתי לאירועים מיוחדים.
היא הייתה בצבע אפרסק עדין והגיעה לי עד אמצע הברך, במותן הייתה לה קשירה מיוחדת והכתפיות היו צרות.
״מושלמת״ מלמלתי לעצמי, שביעת רצון והנחתי אותה על המיטה, רצתי למקלחת ופשטתי את חולצת הפיג׳מה.

יצאתי מהקלחת כשמגבת כרוכה סביבי, שיחררתי אותה ממני והתלבשתי בהלבשה תחתונה ומעליה השמלה, עשיתי סיבוב והשמלה התנופפה מעט.
פיזרתי את שיערי הרטוב בכדי שיתייבש, שנאתי את השיער שלי, הוא היה מתולתל באופן עקשני כל כך ברמה שרק הקליפס שלי יכל להשתלט עליו, אספתי חצי משיערי ותפסתי אותו עם הקליפס, לקחתי את ליפגלוס הורוד שלי ומרחתי על השפתיים, מהדקת אותן ומתבוננת בפניי.
לאחר בהייה של כמה רגעים מול המראה לקחתי את נעלי הבובה שהותאמו במיוחד לשמלה ונעלתי אותן, עמרי אמור להגיע כל רגע.
דפיקה בדלת נשמעה ורצתי בכדי לפתוח את הדלת, פרפרים בקעו מהגולם והחלו לעוף בבטני.
״היי״ עמרי נכנס בחיוך, לבוש בחולצה מכופתרת כמו שאהבתי, סידרתי לו את הצווארון ונישקתי אותו.
״נלך?״ הוא שאל והושיט את זרועו, כרכתי את זרועי בזרועו ויצאנו.

״שלום״ המארחת אמרה בחיוך.
״שלום, יש לנו מקום לשניים, גריי״ אמרתי את שם משפחתי בנימוס שאליו התרגלתי עם השנים, בארוחות משפחתיותת או ארוחות עסקיות של אבא וכשיצאנו למסעדות יוקרה.
היא חיפשה בדף המודפס שהיה מתויק בתיקייה שחורה, היא עצרה עם העט והקיפה את שם משפחתי.
״כן, בואו בבקשה״ ביקשה ונכנסה למבנה המסעדה, הלכנו אחריה עד שהגענו למקום שלנו.
״תודה״ הודיתי לעמרי שהוציא בשבילי את הכיסא כמו ג׳נטלמן.
״אז מה קורה איך באימונים?״ התעניינתי והנחתי את סנטרי על פרקי אצבעותיי.
״את האמת? קשה, המאמן קורע אותנו״ הוא אמר ונאנח.
״שלום תרצו להזמין?״ מלצר נעמד מולנו, פנקס ועט בידו, כל אחד מאיתנו הזמין את מה שהוא רצה והמלצר חזר לעבודתו.
״ומה איתך? איך הלימודים? החברים?״ הוא שאל בחזרה ומשכתי בכצפיי.
״אתה יודע…רגיל, אין משהו מיוחד, אותם ציונים ואותם חברים״ אמרתי ביובש, הרגשתי שלאט לאט הנושאים שבקושי יש לנו לדבר עליהם הולכים ונעלמים.
האוכל הגיע ושנינו שתקנו עד סוף הארוחה, לא שתיקה מביכה אלא כמו שאמרתי, שתיקה של ״אין על מה לדבר״

לאחר הארוחה יצאנו החוצה, רוח קרה הכתה בפניי והתקפלתי מעט בתוך עצמי, עמרי ששם לב למקרה פשט את הג׳קט שלו והניח אותו עליי.
״איפה הפלאפון שלי?״ הוא חיפש על כל גופו אך לא מצא, עבר כמה פעמים על כיסי הג׳קט שהיה עליי והג׳ינס שלו אך כלום לא היה שם.
״חכי שנייה אהובתי, אני נכנס למסעדה״ הוא נישק אותי מהר בפה ורץ למסעדה.
עמדתי שם, בחושך, לבושה בג׳קט שגדול עליי ביותר מדי מידות ומתבוננת סביבי, הכל היה שומם, אם היינו מתקדמים עוד כמה צעדים היו מתגלות בפנינו כמה סמטאות חשוכות שאיש לא אוהב להתקרב לשם, פחדתי פחד מוות להיות לבד, שנאתי חושך ושנאתי את החלק הזה של העיר, בין כל השיכורים והנרקומנים שהיו שם דווקא במרחק של כמה מטרים תקעו מסעדת יוקרה.
קפאתי כששמעתי צעדים מאחוריי, הסתובבתי באיטיות, מקווה לפגוש בעמרי, אבל לא, פגשתי במישהו שהכה את ראשי.
וזאת התמונה האחרונה שזכרתי.