חטופה פרק 10- שומם

הפרק מוקדש לרונצ׳ה וטולטליישיין, לאב יו גירלס❤️
——————

-נקודת המבט של רועי-
״גריי!״ קראתי והכנסתי את האקדח בחזרה לחגורה.
קארל הסתובב וידיו היו בכיסי החליפה המהודרת שלבש.
״אתה…״ סינן בכעס ומתחתי חיוך ארסי.
״הכסף.״ אמרתי והוא נראה מהוסס, כמו שחשבתי.
״בקשר לזה,״ אמר וגירד את עורפו בחוסר סבלנות, הטיתי את ראשי לצד בקטנה וחיכיתי למה שיש לו לומר.
״אני אצטרך הארכה קטנה״ הוא ביקש בנימה של דרישה, הוא שוכח שהבת שלו אצלי ולא ההפך.
״אתה מותח את החוט יותר מדי גריי, אל תשכח שלי יש את המספריים שיגזרו לך אותו.״ אמרתי בקול כעוס, הוא איטי מדי, הסרטון של רוני הגיע אליו כבר לפני שבועיים ואפילו חצי מהכסף עדיין אין לו, צריך מניפולציה.
״אתה תקבל עוד זמן, אבל תזכור כל יום שאתה דוחה את זה הבת שלך היא זו שסובלת.״ אמרתי בהתגרות וחייכתי עוד יותר, צופה בו מתחמם.
״אתה לא תיגע בה!״ הוא צעק וצחקתי לו בפנים, מתגרה בו כמה שיותר, אני אוהב את האש שאני מבעיר באנשים, שורף אותם מבלי להתאמץ.
״אה באמת?״ שאלתי ותפסתי בפלסטר הרפואי שרוני הדביקה לי ומשכתי אותו כלפי מטה.
״את זה רוני עשתה לי כשהורדתי לה את המכנסיים.״ אמרתי והצבעתי על החתך שרוני בעצם טיפלה לי בו, נתתי לו לחשוב שאנסתי אותה, מי כמוני יודע כמה זה עבד בעבר.
״ואתה לא רוצה לדעת מה עשיתי לה בגלל זה.״ אמרתי ועשיתי פרצוף כואב, הוא אגרף את ידו חזק כל כך חזק עד שכמעט קרע את עורו, זה היה מצחיק, כי בינתיים הבת שלו חיה כמו מלכה.
״מה יקרה אם אני לא אביא לך את הכסף?״ הוא שאל בזעם, שאלה שלא נשאלה עד עכשיו וגם לא היה חכם מדי לשאול את זה.
״אתה תחיה מתחת לאדמה, עם האישה הנהדרת שלך.״ גיחכתי, והוא חשק את שיניו.
״ומה עם רוני?״ הוא שאל, מנסה להתקיל אותי שוב ושוב.
״יש לי יותר מדי אופציות,״ אמרתי ודחפתי אחת מידיי לכיסי.
״אני יכול למכור אותה לזנות, אני יכול לקחת אותה לאיזה מועדון שאני מכיר ושם יעבידו אותה כחשפנית, אני יכול להשאיר אותה אצלי ואתה יודע, כך אני אחסוך לעצמי הרבה כסף מהזונות שאני משלם להן, יש לבת שלך גוף שמספיק אנשים היו רוצים לגעת בו.״ אמרתי באכזריות מתגרה, עם כל דבר שאמרתי ראיתי את הפנים של קארל מאדימות עד שכמעט היה נראה כמו עגבניה.
״עכשיו!״ הוא קרא ושני אנשים יצאו מאחורי עמודי הבטון, מהרגל שפיתחתי עם הזמן שלפתי גם אני את האקדח שלי וכיוונתי אותו לקארל.
״ידעתי שלא תבוא לבד…״ אמרתי בביטחון, לא נותן לאקדחים המכוונים אליי להשפיע על הביטחון שלי.
״זה שתהרוג אותי לא יחזיר אליך את רוני, אני רק עוד חוליה קטנה מתוך מערכת גדולה שמחזיקה את הבת שלך.״ אמרתי בניסיון לגרום לו להוריד את האקדחים ממני.
״אבל אם אני אהרוג אותך זה כבר סיפור אחר לא?״ חייכתי שוב וטענתי את האקדח בכדי להראות שאני רציני, קארל בלע גוש שעמד לו בגרון והתלבט מה לעשות.
״תורידו!״ הוא פקד עליהם בתבוסה ושני האנשים שלו הורידו את האקדחים חזרה לקרקע.
״לכאן!״ הוריתי והצבעתי על הרצפה תחתיי, הם הבינו את הרמז, הם מביטים ומחכים לאישור של קארל.
״קדימה!״ הוא זירז אותם והם החליקו לכיווני את שני האקדחים, הרמתי אותם ודחפתי אותם לכיסיי האחוריים, הסתובבתי בכדי ללכת, שנייה לפני שעליתי לג׳יפ יריתי לקארל ברגל, הוא פלט זעקת כאב וקרס לרצפה.
״להבא, כשאני אומר אז אני מתכוון ללבד.״ אמרתי בארסיות, עשיתי סיבוב חד שהשמיע חריקות גלגלים ונמלטתי מהמקום.

-נקודת המבט של רוני-
התעוררתי עם תחושה לא טובה, אגלי זיעה הופיעו על מצחי כאילו התעוררתי מסיוט שבכלל לא חלמתי.
הזזתי את השמיכה וקמתי לעבר המטבח, דלת חדרו של רועי הייתה פתוחה והסדינים מוצעים מה שמראה שרועי לא נכנס אליה היום.
מזגתי לי כוס מים ונשענתי על השיש, מביטה דרך חלון המרפסת ורואה שחושך כיסה את השמיים.
הסטתי את מבטי לשעון הקיר שהסגיר את השעה, ארבע וחמישה לפנות בוקר, רועי היה אמור לחזור מזמן.
כשהוא יוצא למועדונים הוא תמיד חוזר בשתיים או שלוש, לא יותר מזה, קרה לו משהו?
הלכתי לעבר הגינה ופתחתי את דלת הזכוכית, התיישבתי באחד מהכיסאות שהיו שם והנחתי את כוס המים על השולחן שהיה לצד הכיסא שלי.
רוח קרה העיפה את שיערי על פניי ועטפתי את עצמי בשתי ידיי, מחכה לראות את הג׳יפ השחור והמבריק של רועי.
הרוח חדרה גם דרך הפיג׳מה הקצרה שלי והקפיאה כל חלק בגוף שלי, אבל לא רציתי להיכנס.
הבית היה שקט מדי בלי רועי, מאז שהגעתי לכאן קשה לי לישון, אז אני חייבת לקום לפחות פעם אחת בלילה בכדי לשתות מים ורועי תמיד יושב בסלון וצופה בתחרויות איגרוף או למעלה עם איזו בחורה, זאת אומרת שאף פעם אין שקט כשהוא בבית, ועכשיו כשהוא כאן הכל שליו.
רק רחש צרצרים ורוח נושבת נשמעו, הבית הזה היה מבודד ולא היו בתים אחרים סביב אלא היה רק דשא מצד אחד של הבית וחול מהצד השני, הוא התפרש על כמה קילומטרים כך שאפילו באופק לא היה נראה איזה מקום שוקק חיים שאליו אוכל לברוח, תהיתי לעצמי איך אפשר להשיג בית במקום כזה שומם.
׳מעניין מה אבא עושה עכשיו?׳ חשבתי לעצמי, הוא באמת מנסה להוציא אותי מפה?, אני אצא מפה?
״רוב הבנות שהיו כאן הסוף שלהן לא היה טוב…״ דבריה של אמיליה הדהדו בראשי וניסיתי להדחיק את זה חזרה, הלחיצה אותי המחשבה על המוות.
תפסתי את כוס המים בידי הרועדת ולגמתי ממנה, לפחות ניסיתי, כמה טיפות נפלו על חולצתי והנחתי את כוס המים בחזרה על השולחן.
הג׳יפ של רועי נראה באופק, ונשמתי את האוויר הקר עמוק לריאותיי, הוא חנה בחנייה הקבועה שלו ויצא מהרכב, יקח לו דקה לעלות לבית.
כמו ששיערתי, לאחר דקה מנעול הדלת נפתח ונסגר לאחר כמה שניות.
יכולתי לשמוע את רועי מתהלך במורד המסדרון ופותח את דלת חדרי כמו שנהג לעשות בכל לילה מאז שהגעתי לכאן בכדי לבדוק שלא ברחתי או משהו בכיוון.
״רוני?״ הוא קרא בשאלה ושמעתי אותו עולה במדרגות, בודק בכמה חדרים ויורד בחזרה.
שתקתי וגיחכתי לעצמי בשקט, נותנת לו להתערבב עם עצמו.
״הנה את!״ הוא אמר בהקלה והתנשם בקטנה.
״הנה אני!״ אמרתי בשמחה מזויפת וזרקתי אחת מידיי באוויר, ישר הורדתי את חיוכי ושתיתי את שלוק המים האחרון שהיה בכוס.
רועי התקדם לכיסא שעל ידי והתיישב עליו בכבדות, מוציא חפיסת סיגריה מכיסו ושולף אחת, לוכד אותה בין שפתיו ומדליק אותה, משחרר עשן.
הוא הגיש לי את הסיגריה שלו ודחיתי את הצעתו בהנדת ראשי לשלילה, הוא משך בכתפיו וחזר לשאוף ממנה עשן.
״איפה היית?״ שאלתי כשעיניי נעוצות באחד הכוכבים שזהר יותר מכולם.
״במועדון.״ הוא ענה בפשטות ומתחתי את שפתי לצד בחיוך מזלזל.
״אתה משקר.״ קבעתי והרמתי אצבע מאשימה, הוא היה נראה נינוח, משחרר את העשן מפיו ומניח את הסיגריה על שולחן הזכוכית.
״תוכיחי.״ אמר בחיוך והביט בי מבט הקורא תיגר.
״אין לך ריח של סיגריות, אין לך ריח של אלכוהול מהפה,״ התחלתי לומר לו את כל הדברים שקורים כשהוא חוזר ממועדון.
״ואני לא רואה פה זונה בלבוש מינימלי.״ אמרתי ושיחקתי את עצמי מסתכלת לצדדים, כאילו הוא החביא איזו אחת.
הוא צחק ותפס בסיגריה שלו בחזרה, שואף שאיפה ארוכה, כזו שגרמה לאפר של הסיגריה ליפול ולעוף ברוח.
״יש לך הבחנה חדה.״ הוא אמר ושיחרר את כל העשן שנלכד, הבטתי בו, רמיזה שקטה. בכדי שיחל לדבר ולהסביר איפה הוא היה, זה לא ענייני אבל הסתקרנתי.
הוא העביר את ידו על לחיו שעדיין הייתה פצועה, הוא התלבט מה לעשות או לענות, הדם אמנם הגליד טיפה אבל בעוצמה שבה הוא חיכך את היד בלחיו הפצע איים להיפתח.
״תפסיק!״ קמתי על ברכיי ונשענתי על השולחן, תפסתי במפרק ידו והורדתי את אותה למטה, חזרה לירכו.
״אני יכול לומר לך משהו רוני?,״ הוא שאל למרות שידע שאומר כן, הנהנתי.
״הסקרנות, הרגה, את, החתול…״ אמר, מכבה את הסיגריה שלו ונעלם אל תוך הבית.