חטופה פרק 17- נקמה

כמה ימים עברו, אני לא אקרא להם ימים טובים, כי הם לא היו כאלה.
ליאן הכלבה שהתבררה כחברה שלו עזבה שלשום אך בהצהרה ברורה שהיא עוד תחזור.
אני ורועי חזרנו לנקודת ההתחלה, אני שונאת אותו, הוא קר אליי וככה זה מתמשך, הגעתי להחלטה שגם אם ירו בו כדור בבטן אני לא אעזור לו ואתן לו לדמם למוות.
אני לא זזה מהמיטה וגם אם כן זה בכדי להביא לי כוס מים או משהו קטן לאכול, מדי פעם כשאני יוצאת מהחדר רועי לוטש בי מבט קר לכמה שניות וחוזר לעיסוקיו.
~~

״מותק, את חייבת לאכול משהו, תראי איך את חיוורת.״ אמיליה אמרה וליטפה את פניי בדאגה.
״אני לא רעבה.״ אמרתי והתחפרתי עוד יותר בכרית שלי, החברה הכי טובה שלי במקום הזה, ״הכתף״ שעליה אני יכולה לבכות.
״את רוצה לספר לי מה קרה?״ היא שאלה והתיישבה על המיטה, מלטפת את זרועי, הנדתי בראשי לשלילה.
אני בעצמי לא ידעתי למה אני ככה, בהתחלה תירצתי לעצמי שזה בגלל ליאן, אבל היא עזבה ותחושת המועקה שלי לא.
״אמיליה תשאירי אותנו בבקשה לבד.״ רועי נעמד במפתן החדר ואמיליה יצאה, הסתובבתי כולי כך כשגבי אליו.
״את רוצה להסביר לי למה את ככה?״ קולו של רועי נשמע קרוב יותר בכל מילה שהוציא מפיו, לא הגבתי.
״קדימה רוני…״ הוא דירבן אותי והתיישב על מיטתי.
״צא מפה רועי.״ חצי ביקשתי חצי דרשתי.
״אני לא זז מכאן.״ הוא אמר נחוש בדעתו.
״אמרתי צא מכאן!״ חזרתי על דבריי בקול רועד, מספיק שהוא רק יסתכל עליי ואני אתחיל לבכות.
״אמרתי שאני לא זז מכאן!״ גם הוא חזר על דבריו, מדבר באותו הטון שלי.
הוא התיישב על המיטה וזרק את הג׳ינס שלו עליי, תפסתי אותו (את הג׳ינס) בעצבים וזרקתי אותם על הרצפה, הוא נכנס תחת השמיכה וכרך את ידו סביבי.
״תזוז ממני!״ צעקתי ודחפתי אותו, אך הוא לא זז.
קמתי מהמיטה והלכתי לפינת החדר, מתיישבת ומושכת את ברכיי לבטני, קוברת את ראשי בניהן.
רועי התקדם אליי והתיישב לידי, רגלו התחככה בשלי, זזתי עוד יותר לצד והוא התקדם אליי עוד יותר.
״מה קרה?״ הוא שאל ונגע בזרועי, העפתי את ידו והרמתי את ראשי בחזרה.
החלטתי לאזור אומץ, להראות לו מה הוא באמת, נעמדתי ופשטתי את חולצתי.
״זה מה שקרה!״ קראתי והראיתי לו את גבי החבול והמעוטר בשטפי דם סגולים/כחולים וחבורות.
״א… אני…״ הוא גמגם ולבשתי בחזרה את חולצתי, הוא נעמד והתקדם אליי, התרחקתי ורמזתי לו בצעדיי ומבטי שלא יתקדם.
״אני עוד אגיד לך מה קרה?״ קראתי וקולי החל לרעוד, כך גם רגליי.
״כשהחברה הזאת שלך נתנה לי סטירה במקום להגן עליי ולומר לה משהו בעניין הלכת ודחפת את הלשון שלך לגרון שלה!״ צעקתי והתחלתי לדמוע גם בלי שהתכוונתי, הוא נאנח והתקדם אליי, התרחקתי עד שנתקעתי בקיר ולא היה לי לאן ללכת יותר.
רועי עטף אותי בשתי ידיו הגדולות וקרסתי בניהן, כאילו הרגליים שלי לא הצליחו לשאת את כובד משקלי.
״אל תיגע בי.״ מלמלתי חלושות והוא התעלם, מתיישב על הרצפה ואני מכורבלת בתוכו, בוכה ללא הפסקה.
״הרגשתי כאילו הבן אדם היחידי שאני מכירה כאן במקום הזר הזה, מקור הביטחון שלי במקום הרעוע הזה מתפרק, הרגשתי…״ דיברתי בקול רועד ודמעותיי הרטיבו את חולצתו של רועי שהעביר את אצבעותיו בשיערי במטרה להרגיע אותי.
עצרתי לרגע, מחפשת את המילה המתאימה שתגדיר את ההרגשה שלי.
״נבגדת.״ אמרתי לבסוף ופרצתי בבכי חזק יותר, נושכת את קצה האגוד שלי.
״לא ידעתי שאת מרגישה ככה.״ הוא אמר בשקט וליטף את גבי בחמלה, רציתי לחבק אותו, להגיד לו תודה על הדאגה וההבנה, אבל התסריט של אותו הערב בו הוא דחף אותי ונישק אותה רץ בראשי וכיפר על כל הדברים הטובים, ויותר מכך.
״אני מצטער.״ הוא אמר סוף סוף את שתי המילים שחיכיתי לשמוע, אך במקום הקלה חשתי מועקה גדולה יותר.
הוא הרים אותי והניח אותי על המיטה, נשכב לידי ומחבק אותי, פניי היו אל מול החזה המקועקע שלו והעברתי את אצבעותיי על כל מיני מהכיתובים שהיו שם.
״המצטער הזה לא מעלים את השטפי דם שעל הגב שלי.״ אמרתי ועצמתי עיניים, עייפה, רעבה ובלי חשק לזוז.
רועי השחיל את ידו תחת חולצתי ונרתעתי לאחור, הוא קירב אותי בחזרה וליטף את גבי באיטיות, רציתי לדחוף אותו ממני אבל במקום זאת עצמתי את עיניי שוב והתמסרתי למגע שלו.
״אני מרגישה זונה.״ אמרתי כשעיניי עדיין עצומות וגיחכתי.
״גם אני מרגיש זונה.״ הוא אמר וגיחך גם, זזתי מעט והרחתי את הבושם החזק שלו שהיה מהול בזיעה עקב החום ששרר בחוץ.
גם אני הזעתי קצת, אבל אני לא יודעת אם זה מהחום או מהלחץ שנבע מכך שרועי נוגע בי.
״את סולחת לי?״ הוא לחש באזני ואחזתי בזרועו, מוציאה אותה מחולצתי ומחזירה אותה חזרה לחיקו.
״אני סולחת לך, אבל אני עדיין דובקת בהחלטה שלי שאם תחטוף כדור אני לא אעזור לך ואתה תדמם למוות.״ אמרתי בקול תוקפני והוא חייך.
״נשמע הוגן.״ אמר ועטף אותי בחזרה.

אפשר לומר שזו הנקמה הקטנה שלי בליאן, אני מכורבלת בתוך חבר שלה מבלי שהיא יודעת.