חטופה פרק 19- הלם

הפרק מוקדש לאישתי היחידה, ולאלין הנסיכה.
—————–

״לא.״ רועי הביט אל תוך עיניי וליטף את שיערי, אני לא יודעת למה אבל האמנתי לו.
לרגע כל כך הודיתי לאלוהים שיש לי אותו, למרות כל הפאקים שבו אני יודעת שיש צד טוב יותר, רך יותר.
״אני לא רוצה לחיות בעולם בלי אבא שלי.״ יללתי ופרצתי בבכי חזק יותר, רועי משך אותי בחזרה אליו והעביר את ידו על גבי מעלה ומטה באיטיות.
״יש לך אותי עכשיו.״ הוא אמר בחמלה ולבי החסיר פעימה, התכווצתי עוד יותר, רוצה להיות כמה שיותר קרובה אליו.
מי היה מאמין שבחור מכוסה קעקועים והורג כל מה שזז עכשיו יושב איתי על הספה וסובל את ההתיפחויות והבכי שלי.
״רועי?״ צייצתי את שמו, הוא לא הגיב אבל ידעתי שאני צריכה להמשיך לדבר.
״אתה הולך להרוג אותי?״ שאלתי בחשש ועיניו התרחבו, פחדתי מהמוות אבל פחדתי עוד יותר לחיות רחוקה מהחיים שלי, והפעם לתמיד.
״לא, אני סידרתי איזה משהו, אני אשמור עלייך, מבטיח.״ הוא המשיך ללטף את גבי ומדי פעם את שיערי.

ישבנו ככה במשך חצי שעה, מאגר הדמעות שלי נגמר והתעייפתי מלבכות, רק מדי פעם התייפחתי.
״אני הולך להביא כמה דברים מהאוטו.״ רועי אמר בשקט והנהנתי כשעיניי עצומות ופניי תחובות בחזה שלו, בלית רצון או ברירה קמתי ממנו, הוא נעמד על רגליו ונשק למצחי, מתקדם ליציאה מהבית, נזרקתי על הספה בחזרה והבטתי בטלוויזיה הכבויה.
תהיתי מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי אחרי זה, רציתי להשתחרר מהמקום הזה ביידיעה שיהיה לי לאן ללכת, לאן לחזור, אבל אין לי לאן.
האקדח של רועי היה על השולחן ונראה בזווית עיני, התמקדתי בו, מסובבת אותו על השולחן, תפסתי בו לרגע וכיוונתי אותו לראשי, הנחתי את אצבעי על ההדק אך ידי רעדה מדי בכדי ללחוץ עליו, הזזתי אותו מראשי והנחתי אותו על ברכיי, בוהה בו ועוד דמעה נופלת לה.
״רוני קומי!״ רועי נכנס נסער לבית ואני מיד החזרתי את האקדח לשולחן, מסתובבת ורואה את רועי מתקדם אליי כשמבט מבוהל על פניו, הוא תפס במפרק ידי ומשך אותי אליו.
״אל תיבהלי, אני אסביר לך הכל.״ הוא אמר והרצין את פניו, הוא דחף אותי חזק לאחור והכנתי את עצמי למכה הכואבת שגבי יחטוף בפעם השלישית, אל זה לא קרה, רועי הניח את ידו מאחורי גבי והיא ספגה את המכה במקומו.
״את הזונה שלי.״ הוא אמר בפשטות ורוע נסוך על פניו, קולו והבעתו לא התמזגו וכל אחת הייתה נראית ונשמעת שונה.
כיווצתי את עיניי ובאתי לסטור לו בעוצמה, אך שנייה לפני שידי פגעה בלחיו הוא תפס בה והדביק אותה לקיר.
״זה היה הסידור שלי ושל אבא שלי, את נשארת בחיים בתנאי שאת הזונה שלי.״ הוא הסביר והחל לנשק את צווארי, ניסיתי לדחוף אותו ממני בעזרת ידי החופשיה אך הוא לא זז אלא רק עצר לרגע, תופס בידי השנייה ומטיח גם אותה בקיר.
״אם תעבירי מבט חטוף תוכלי לראות את אורי עומד בחוץ, אל תתמקדי בו, אבא שלי שלח אותו בשביל לראות מה אני באמת עושה איתך, אז אני מראה לו.״ הוא המשיך להסביר וכרך את ידו סביבי, מוחץ את החזה שלי לשלו.
״תהנהני בפחד.״ הוא דרש ממני והנהנתי בפחד, בדיוק כמו שביקש, הייתי מבולבלת ועדיין טיפה בהלם אבל כן זיהיתי את אורי עומד בחוץ כשעל עיניו הורכבו משקפי שמש שחורים.
״תורידי את החולצה.״ הוא ביקש ונעצתי בו את מבטי הכעוס.
״חשבתי שזו רק הצגה ואתה לא באמת מתכוון לדפוק אותי.״ אמרתי בזעם והוא תפס בעצמו את שולי חולצתי ומשך אותה מעליי.
״אני צריך שזה יהיה אמין,״ אמר ותפס בגבי התחתון, אצבעותיו גלשו מעט לישבני (אלוהים המילה הזו מצחיקה אותי).
״אני לא מאמין שאני מתאמץ כדי לא להתכל לך על הציצי.״ הוא אמר בקול מתייסר וחיזק את אחיזתו בתחת שלי, פלטתי זעקת כאב קטנה והוא התנצל שוב ושוב.
״תורידי את החזייה.״ הוא ביקש ופערתי את עיניי.
״אני נשבע שאני לא מסתכל ואני אסתיר אותך.״ הוא אמר בכדי לדרבן אותי והנדתי בראשי לשלילה, אך זה לא עצר אותו, תוך שנייה, עוד לפני שקלטתי מה הוא עושה, הוא מצא את סוגר החזייה שלי ושנייה אחרי היא כבר הייתה על הרצפה.
״תפסיק רועי…״ מלמלתי בקול רועד והתחלתי לפחד ממנו, הוא הצמיד את החזה החשוף שלי לשלו והרים אותי, הוא עלה במדרגות ונכנס ל״חדר הזיונים״, ככה אני קראתי לחדר הזה, אבל אף פעם לא באמת נכנסנתי אליו, וכן הוא היה בדיוק כמו שדמיינתי, מבחיל.
רועי הוריד אותי וישר הסתובב, פושט את חולצתו, הסתרתי את עצמי בעזרת ידיי, עדיין מפוחדת, הוא זרק אליי את חולצתו והיא נחתה עליי.
״מכאן הוא לא יוכל לצפות בנו,״ הוא אמר ולבשתי את חולצתו שהסתירה אפילו את המכנס מרוב שהייתה גדולה עליי.
״פחדתי שתעשה לי משהו.״ התודיתי ופרצתי בבכי מחודש, הוא הסתובב ונאנח.
״את כזו בכיינית,״ הוא הקניט אותי וקירב אותי אליו, חיבקתי אותו ומחצתי את לחיי לחזהו.
״הבטחתי אני אשמור עלייך, וזה מה שאני אעשה.״ הוא ריכך את קולו ומשום מה הרגשתי בטוחה.
~~

הלילה הגיע אחרי כמה שעות מייסרות שבהן לא הפסקתי לחשוב על אבא שלי, והפעם גם על אימא שלי, מה שלא קרה כבר הרבה זמן.
התהפכתי במיטה במשך שעתיים והשעה כבר הייתה אחת בלילה, לרגע קפצה לה תמונה בראשי, אני מחזיקה את האקדח, כדור אחד קטן ואני ביחד עם ההורים שלי, שם למעלה.
הסטתי את השמיכה ממני והלכתי בשקט לחדרו של רועי, שרק היום בשבילי השאיר את דלת חדרו פתוחה.
עיניי התרגלו לחשיכה וזיהיתי את האקדח על השידה שעל יד ראשו של רועי הישן, נשכתי את פנים פי והתחבטתי מה לעשות עם עצמי.
בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה אבל באמת טוב לי עם רועי, אבל אני לא רוצה לחיות בפחד שאבא שלו יגלה שהוא לא באמת משתמש בי לצרכים שלו ומשם רק אלוהים יודע מה יקרה לשנינו.
מצד שני אני מפחדת ללחוץ על ההדק, אני פשוט צריכה לקבל אומץ ולעשות את זה.

התקדמתי בשקט לעבר השידה הקטנה, נעמדתי מולה וכל פעם העפתי מבט לרועי בכדי ולוודא שהוא עדיין ישן, הושטתי את ידי לאקדח אך יד תפסה בפרק ידי וצרחתי.
״מה את עושה רוני?״ רועי שאל כשעיניו עדיין עצומות, הסתכלתי עליו בהלם וניסיתי להעביר את תחושת הבהלה שהשתלטה עליי.
״אני, כאילו אני…״ לא ידעתי מה לומר והוא פקח את עיניו השחורות שהתמזגו עם צבע החושך, זה היה נראה כאילו האישונים שלו התמזגו עם צבע העיניים שלו, זה היה מפחיד.
״אני יכולה לישון לידך?״ פלטתי מחשבה שחלפה בראשי ואמורה להציל אותי מהמצב המבהיל.
הוא לא הגיב אלא רק זז מעט, מפנה לי מקום, נכנסתי למיטה ונשכבת על ידו.
שנייה לפני שהוא כיסה אותי ואותו בשמיכה הוא תפס באקדח ושם אותו בשידה שהייתה בצד השני של המיטה, כאילו ידע מה אני מתכוונת לעשות, עצרתי את נשימתי לרגע ורועי כרך את ידו סביבי, קברתי את ראשי בשקע צווארו ועצמתי את עיניי.
״אני יודע מה ניסית לעשות, שלא תעזי אפילו.״ הוא אמר בקול צרוד, בנימה קלה של איום והלב שלי החסיר פעימה מהבהלה.
הוא נשק למצחי וחזר לישון.