חטופה פרק 23- נקודת שבירה

התעוררתי מקול יריה וכמעט חטפתי התקף לב מהבהלה, הסטתי מהר את השמיכה ממני ונעמדתי על רגליי, מתקדמת לאט לאט ליציאה מהחדר הגדול, הנחתי את ידי על המשקוף והצצתי לבחוץ, התקדמתי לעבר הסלון, צעד אחרי צעד. וצרחתי. פשוט צרחתי.
רועי הסתובב בבהלה ואני הבטתי בו מפוחדת.
״אתה, אתה הרגת אותו.״ מלמלתי והצבעתי על סער, ששכב שם ללא רוח חיים ושלולית של דם זולגת מראשו שחטף כדור, עיניו פעורות לרווחה וכך גם פיו.
״סער…״ מלמלתי והתקרבתי צעד אחד אליו, למרות שפחדתי כל כך.
״למה הרגת אותו?!״ צעקתי כשדמעות זולגות על פניי.
״רוני לכי אחורה.״ רועי התעלם משאלתי ודרש בקול תקיף ועצבני.
״חתיכת רוצח.״ התחלתי ליבב והנחתי את ידי על גבו של סער המת, מניחה את מצחי עליו, ברכיי מתלכלכות משלולית הדם אך זה לא הפריע לי.
״אמרתי תזוזי משם לפני שגם את תחטפי כדור בראש.״ הוא איים והתחלתי לפחד, הרמתי את ראשי ממנו והלכתי אחורה.
הדמעות שטפו את הדם שהיה עליי, רעדתי, התמונה של סער שרוע על הרצפה כשדם נשפך ממנו.
דווקא כשהכל התחיל להסתדר משהו היה חיב להתפקשש, אני לא יודעת למה רועי איבד את עצמו, וגם לא אכפת לי.
הפעם הוא הוכיח לי שהוא רוצח.
״למה עשית את זה?!״ צעקתי עליו והוא הסתובב אליי, משחרר כמה קליקים מצווארו.
״תשתקי.״ הוא הפציר בי.
״למה עשית את זה?!״ צעקתי בשנית.
״תשתקי.״ הוא חזר על דבריו בקול חזק יותר.
״למה עשית את זה?!״ לא ויתרתי והוא כיוון אליי את האקדח, נשימתי נעצרה, כל כך פחדתי, הרגשתי כאילו נכנס בו שד.
״מה אני עושה לעזאזל?״ הוא מלמל לעצמו והוריד את האקדח בחזרה.
״למה עשית את זה?!״ צעקתי ומשכתי בשיערי בחזקה, כמעט תולשת אותו מהקרקפת שלי.
״כי הגנתי עלייך!״ הוא צעק וזרק את האקדח בחוזקה על אגרטל הזכוכית השחור והמבריק שעמד בפינה והתנפץ.
״בשבילך! הכל אני עושה בשבילך!״ הוא המשיך לצעוק ונשימתי האטה, הוא התקרב אליי, כל צעד שלו נראה גדול יותר ואימתני יותר.
״את הכל אני עושה בשביל להגן עלייך…״ הוא מלמל ונעץ את אצבעו בחזי, מביט בעיניי כמה שניות ומנשק את מצחי, עוזב את החדר לכיוון המרפסת.
~~

-נקודת המבט של רועי-
הסיגריה החמישית שלי ואני עדיין לא מצליח להירגע, רגלי קופצת בעצבנות ובלחץ ואני חושב מה לעשות, אני ורוני לא נוכל להמשיך לגור כאן, אבא שלי יודע על הכל.
רוני יצאה לבחוץ כששיערה רטוב ומסגיר שהיא אחרי מקלחת, היא הייתה כל כך קטנה, לבושה בפיג׳מה הקצרה והורודה שלה.
״אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן?״ היא שאלה בקול בטוח, לוקחת את הסיגריה מידי ומכבה אותה.
היא התיישבה על ברכיי והתכרבלה בחזה שלי, חולצתי התרטבה ולא חיבקתי אותה בחזרה, כעסתי עליה, כעסתי על כך שהיא חשבה שאני סתם הרגתי אותו, כעסתי שהיא חשבה שאני עדיין רוצח חסר רגשות, אני אולי אחד כזה, אבל היא עדיין לא צריכה לחשוב ככה.
״בבקשה רועי.״ חזרה ואמרה, מלטפת את חולצת הטריקו הלבנה שלי המלוכלכת בדם שהספיק להתייבש.
״כנסי את תתקררי.״ אמרתי משפט דואג בקול קר וקשה.
״לא.״ היא קבעה והרימה את ראשה מהחזה שלי, חופנת את פניי בשתי ידיה הקטנות ומאלצת אותי להסתכל עליה.
״סער היה עובד של אבא שלי, הוא היה שניה מלקחת את החיים ממך, זה היה או הוא או את.״ הסברתי בכעס, מטיח את מילותיי בה כאילו הייתה אשמה במעשיו של סער.
״א… אני…״ היא גמגמה והשפילה את מבטה, תפסתי בחפיסת הסיגריות שהיו על שולחני ושלפתי אחת, מדליק אותה בניגוד לרצונה של רוני, השארתי אותה בין שפתיי ושאפתי שאיפה עמוקה, אחת כזו שתספיק לחסל יותר מדי נאדיות ריאה.
״עכשיו עם כל הכבוד רוני, אני צריך לחלץ אותנו מהבוץ הזה, אז או שתיכנסי לבית או שתישארי כאן ותסתמי את הפה שלך!״ קראתי ומחצתי את הסיגריה על המאפרה של השולחן, היא הסתכלה עליי לרגע במבט פגוע ושמטה את ידה לצד גופה, מניחה את ראשה בחזרה על החזה שלי ומתחילה לבכות חרישית.
״לכי למיטה אהובתי,״ התרככתי לרגע, מזכיר לעצמי שהיא לא אשמה בהכל, רק בחלק. ״מאוחר והולכים לעבור עלינו ימים קשים.״ הוספתי באמירת אמת וסוף סוף הנחתי אחת מידי על גבה, היא חיבקה את צווארי והתכופפתי אליה, מרים אותה ומקרב את ראשה לחזה שלי, כך שלא תראה בדרך את גופתו של סער, הכלב המת.
הנחתי אותה על המיטה שלי, שלנו וכיסיתי אותה, מנשק את לחיה והטעם המלוח של דמעותיה נדבק בשפתיי.
~~

-נקודת המבט של רוני-
״תישאר איתי.״ ביקשתי בתחינה.
רועי הסתובב והביט בי, מהסס לכמה רגעים ומניד בראשו לשלילה.
״יש לי יותר מדי דברים על הראש רוני, אני צריך גם לפנות את סער מהסלון.״ הוא אמר ותמונה של רועי תופס ברגליו של סער וגורר אותו לאלוהים יודע איפה עוררה בי בחילה.
״בבקשה…״ התחננתי שוב והוא נאנח במעט עצבנות, דנעה זלגה מבעד לעיני, היה לי קשה לעכל את כח מה שעבר בלילה הזה, רציתי רק להישאר במיטה עם רועי, החוטף שלי, הרוצח שלי, האהוב שלי.
הוא פשט את חולצתו המוכתמת ואת הג׳ינס הכהה שלו, הפנים שלו היו קשוחות ועצבניות.
״את כזו אגואיסטית.״ אמר בכעס ונכנס תחת השמיכה, עוטף את כתפי בזרועו הגדולה ואני מניחה את ראשי על החזה החם שלו.
״אני יודעת.״ יללתי והמשכתי לדמוע.
רועי העביר את ידו שכרוכה סביב גבי בשיערי.
הסתובבתי על בטני באיטיות והעברתי אחת מרגליי לצידו השני של גופו של רועי והתיישבתי על בטנו התחתונה, רוכנת קדימה ומנשקת את שפתיו, הוא אחז בפניי ונישק אותי בחזרה, זו הייתה נשיקה שונה, נשיקה כואבת.
ניסיתי למצוא נחמה בכאב הזה, ידעתי שהכל הולך להשתנות בימים הקרובים.
עצרתי לרגע ופשטתי את חולצתי, חוזרת לנשק את רועי אך הוא הדף אותי מעט לאחור.
״לא רוני.״ אמר בתקיפות והבטתי בו.
״בבקשה רועי.״ ביקשתי והתחלתי לבכות בשקט, רועי התיישב כשאני עדיין עליו והרים את חולצתי מהרצפה, מסדר אותה ומלביש אותה בחזרה עליי.
״אני מוכן לשכב איתך במיטה כל היום, לנשק אותך ולהיות איתך, אבל זה לא זמן מתאים לסקס.״ אמר ופרצתי בבכי, הרגשתי כל כך מבולבלת, דווקא כשאני הכי צריכה אותו הוא הופך כל כך קשה, התחלתי להכות אותו בכעס, בכעס על הכל.
״תפסיק להיות כזה חרא!״ צעקתי עליו והוא נשאר אדיש להכל, הרגשתי כאילו אני משתגעת.
״בבקשה תפסיק להיות קשה כל כך.״ אמרתי לבכות והרמתי את ראשי, כאילו מנסה לחסום את הדמעות שלמרות הכל המשיכו לזלוג בלי הפסקה.
רועי עטף אותי בין זרועותיו ומחץ אותי אליו, גל חדש של בכי הציף אותי וחיבקתי אותו בחזרה, הוא קבר את ראשו בשקע צווארי ונישק אותי שם.
״אני מאוהבת ברוצח.״ מלמלתי.
״בבקשה אל תגידי את זה.״ אמר בקול פגוע ושבור שהעיר אותי מהאדישות בה שקעתי, גם הוא בן אדם.
״אני מאוהבת בך נואשות, רועי בלי שם משפחה.״ התודיתי והוא חיבק אותי חזק יותר.