חטופה פרק 3- אמבטיה

״רוני!״ רועי דפק על דלת החדר ואני המשכתי לבכות אל תוך הכרית.
״תעזוב אותי״ דרשתי וקולי רעד, התמאמצתי לנשום, הרגשתי כאילו עולמי חרב ואני תקועה עם בן 20 נכה רגשית, לא רק הרגשתי, באמת עולמי חרב ונתקעתי עם בן 20 שחוטף אנשים.
״צאי מהחדר״ הוא דרש בקול קשוח.
״לא רוצה״ התנגדתי כמו ילדה קטנה.
״יש לך עד שלוש לצאת או שאני פורץ את הדלת, ואם אני אפרוץ את הדלת את תסבלי״ הוא איים אך עדיין נשארתי על המיטה, בוכה לכרית.
״אחת!״ הוא קרא בקול רם בכדי לעורר את תשומת לבי.
״שתיים!״ הוא קרא פעם שנייה ושקלתי במהירת את שתי האופציות שלי.
א׳ להמשיך לבכות, הוא יפרוץ את הדלת ואלוהים יודע מה הוא יעשה לי.
ב׳ לפתוח ולא לעורר את זעמו.
אופציה ב׳ יותר נראתה לי לעין.
״שלוש!״ הוא צעק ופתחתי את הדלת, הוא עמד שם עצבני.
״לפחות את חכמה״ הוא סינן והסתובב, הולך לסלון.
״מה בער לך להפריע לי באמצע הרחמים העצמיים שלי?״ עמדתי בפתח דלת החדר ומשם יכולתי לראות את רועי פושט החולצה ומשחרר כמה קליקים מהצוואר, שמתי לב שגם החזה שלו היה מקועקע.
״בואי תעשי לי מסאז׳״ הוא דרש ממני, מתעלם מהשאלה שלי ומהעובדה שנלקחתי מהחיים שלי.
״לא רוצה״ אמרתי ומשכתי בכתפיי.
״אני לא שאלתי אותך״ הוא ירק והסתכל עליי, רק מהמבט שלו רציתי לבכות, רגליי קיבלו רצון משלהן והתקדמתי לעברו, למרות שראשי התנגד.
הוא התפרש על הספה והתיישבתי על החלק התחתון של גבו כך שכל רגל בצד אחר של גופו.
״בדיוק ככה״ הוא פלט אנחת הנאה והמשכתי לבכות ללא קול, בולעת את ההשתנקויות שלי, אחת מהדמעות שלי נפלה על גבו וליבי הלם חזק יותר, התפללתי שלא ירגיש בכך.
״תקשיבי יפה, תעשי לי עשר דקות מסאז׳ ואז אני משחרר אותך לאן שאת רוצה ואז תעשי מה שאת רוצה, תבכי, קפצי, תקלחי, מה שבא לך״ הוא שם לב לדמעה אך ענה בדרך ״יצירתית״.
המשכתי לעסות את גבו באי רצון והוא בינתיים הדליק את הטלוויזיה והעביר לערוץ האיבקות, כל כך אופייני לו.
״אחח זהו״ אמר בשביעות רצון וקמתי ממנו, הוא הסתובב ושמתי לב לשש הקוביות שהתבייתו על בטנו, ועד כמה הוא נראה טוב, אך האופי הגרוע שלו כיפר על הכל ויותר מכך.
״איפה המקלחת?״ שאלתי וחיבקתי את מרפקיי.
״קומה שנייה, דלת ראשונה מימין״ הסביר בקצרה והצביע ללמעלה.
רצתי למדרגות ועליתי במהירות, הקומה השנייה כללה חדר מקלחת, שירותים, חדר שינה וחדר עם דלת נעולה שהתפתיתי לדעת מה יש שם.
נכנסתי לחדר המקלחת, פושטת את שמלת האפרסק שהתקמטה אחרי כל הנסיעה הארוכה ויותר נדמתה לסמרטוט מאשר לשמלה.
כל הבית היה מעוצב ביוקרתיות, הייתי בטוחה שנגיע למבנה נטוש ונישן על מזרן קרוע ומסריח, האמבטיה הייתה באמצע החדר ומולה הייתה טלוויזיה.
פשטתי את השמלה והתרתי את הקליפס, שיערי התפזר על כתפיי והבטתי בעיניי הנפוחות מהדמעות.
מילאתי את האמבטיה עד הגובה שרציתי בטמפרטורה שרציתי, תחילה הכנסתי את רגליי ולבסוף את כל גופי, לצד האמבט היה שולחן קטן ועליו מוצרי רחצה הכללו, שמפו, מרכך ותחליב רחצה.
שפכתי מעט מתחליב הרחצה לכף ידי וניערתי את ידי בתוך המים בכדי ליצר קצף.
חשבתי על הכל, על למה אני פה, איך אבא שלי קשור ועוד כמה זמן אשהה פה, הדמעות חנקו את גרוני כשחשבתי על כך שלא אחזור הביתה ואצטרך להתרגל לחיים בלי אבא ועמרי, בלי נעה ובלי החדר המוכר שלי, במקום זאת אני אצטרך לגור עם היצור המפחיד הזה בבית לבן וקר.
כל הבית נצבע בצבע לבן ושמנת מה שנתן אוירה מגעילה, הספות היו בצבע שמנת וארונות המטבח היו לבנים, כך גם המזנון והשולחן בסלון ושולחן האוכל, המיטות היו לבנות וכך גם האמבט והקירות, הרגשתי כמו בבית חולים.
הדלת נפתחה ואוטומטית כיסיתי את חלקי גופי בידיי, למרות שלא יכל לראות אותו מבעד לכל הקצף הלבן שכיסה אותי.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי מבוהלת, כמעט צועקת.
״תרגעי, רק באתי להביא לך בגדים״ הוא הסביר את מעשיו.
״או שתרצי לישון עם הסמרטוט הזה״ אמר והצביע על השמלה הזרוקה.
״אתה יכול להניח את זה פה ולצאת״ ניסיתי לסלק אותו בנימוס.
״משעמם לי למטה״ אמר ונשען על השיש בוחן כל חלק בגופי שנגלה אליו, נכנסתי עמוק יותר אל תוך האמבטיה, מסתירה את כל מה שאפשר.
״אני מנסה להתקלח, לחשוב, לבכות אז תעזוב אותי״ דיברתי איתו גלויות.
״את כבר בוכה״ מבחין בדמעותיי היבשות על לחיי ומתעלם מכל ניסיון נואש שלי לגרשו.
״ויש לי את כל הסיבות שבעולם״ זרקתי את ידיי באויר וכמה טיפוץ עפו לכל עבר, ישר החזרתי אותן למקום כשנזכרתי עם מי אני, איפה אני ומה הוא יכול לראות.
״תשמעי יפה״ הוא התחיל לדבר וקם מהשיש.
״הכל תלוי באבא שלך, אני בסך הכל עושה את העבודה השחורה״ הוא אמר, מתקדם אליי וכורע ברך כך שהוא באותו הגובה כמו שלי, הוא אחז בסנטרי בעזרת אגודלו והאצבע המורה שלו (אחרי האגודל).
״אם יגידו לי להרביץ לך אני ארביץ לך, אם יגידו לי לנעול אותך בחדר שלך אני אנעל אותך, אם יגידו לי להרוג אותך אני אה…״
״תעזוב אותי״ קטעתי אותו, העפתי את ידיו ממני והוא צחקק, הובכתי מכך שבכל רגע גופי יכל להיחשף בפניו והצטמררתי מהמחשבה על כל אחד מהדברים שציין.
״אוחח עקשנית״ הוא לחש באזני והזזתי את ראשי ממנו, מתפללת שיצא בכדי שאוכל להתלבש ולעוף לישון, לברוח מהכל.
״את חכמה אהובתי אבל יש משהו שאת לא מבינה״ הוא אמר בגיחוך ובערתי בתוכי כשאמר את המילה ״אהובתי״ למרות שידע שאני שונאת את זה.
״את במגרש המשחקים שלי״ הוא אמר ואחז בסנטרי שוב אך הפעם חזק יותר מכריח אותי להסתכל עליו.
״אני יכול לעשות איתך מה שבא לי מתי שבא לי״ אמר בשעשוע כאילו אני חפץ שלו ושיחרר את סנטרי, מושיט את אצבעו לעורי ומטייל איתה מצווארי ועד לכתפי, ממשיך מטה אל עצם הבריח, התפללתי שזה לא יוביל לאן שאני חושבת, לא נשמתי רק נאבקתי בדמעות שלי.
״הבהרתי את עצמי?״ הוא שאל והנהנתי באיטיות, מפחדת כל כך.
״אני שמח״ הוא אמר וקם, יוצא מהחדר ומשאיר אותי שם רועדת מפחד.

סוף סוף חזרתי לנשום, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי אל תוך המים החמימים בין כל קירות הבית הקריר.