חטופות – פרק חמישי

-אזהרת תוכן בוגר-

"תיזהר, יש להם את הפנים שלך. הם עושים התאמות. תוריד פרופיל" אמיר מניד את ראשו בהערכה. "איך אתה תמיד יודע?" הוא שואל בפליאה.

"הכל בזכות העבודה שלי" הוא עונה ומחייך. "עכשיו, אם תסלח לי, אני הולך לבקר את הבנות"

————–

אני מתעוררת מהשינה העמוקה בה שקעתי. עבר זמן רב מאז ישנתי ככה. דנה שוכבת לצידי על הסדין, נשימותיה רדודות. אני שומעת רעשים מחוץ לדלת ומתקרבת כדי להקשיב. אני שומעת את הפסיכופת ואת הצעיר מדברים ביניהם, וכשהם מסיימים, צעדים מתקרבים אל הדלת.

אני נסוגה במהירות בחזרה אל הסדין ועושה את עצמי ישנה. הלב שלי פועם במהירות. הדלת נפתחת, ואני שומעת את קולו של הצעיר מכריז; "בוקר טוב יפהפיות!" אני פותחת עיניים בהדרגה ומתבוננת בו.

"מה אתה רוצה?" אני שואלת. דנה מתחילה לזוז לידי ואני מבינה שהיא התעוררה. "זה לא ברור?!"

אני מתרוממת לישיבה. "בסדר"

הוא שורק שריקת התפעלות. "ואוו, יומיים ברצף!" הציניות שבה הוא אומר את זה כמעט שוברת אותי. אבל רק כמעט. דנה מתרוממת לישיבה ומביטה בי.

"לא," היא אומרת, "את לא צריכה לעבור את זה שוב" אני מסתכלת בה, מתפתה להסכים, אבל אומרת; "עזבי, זה לא שווה את זה. זה לא יהרוג אותי" היא מהנהנת אליי בהכרת תודה ואני פונה אל הצעיר, שמביט בנו בשעשוע.

"מה אתה רוצה?" אני שואלת בנוקשות.

"הפעם," הוא אומר ומחייך אליי. "משהו אחר, משהו יותר… אותנטי. אבל אל תדאגי, זה לא אומר שאתמול לא היה מדהים, גיבורה שלי." הוא מעורר בי גועל, אבל אני יודעת שאסור לי לסרב. הוא תופס את ידי והופך אותי בגסות, מוריד אותי לעמידה על ארבע. הוא נעמד מאחוריי, ואני שומעת אותו פותח את החגורה שלו ומוריד את מכנסיו, ולאחר מכן גם את שלי.

אני מנסה להתנתק. להתרחק מהכאב, מהסיטואציה, ממנו. אני מרגישה את התחככותו בי כשהוא מתכופף מאחוריי, ואז את הכאב. אני נשכבת על הרצפה, מנסה להתרחק, אבל הוא נשכב עליי. ידיו מתחתיי, חופנות את שדיי. אני לא מסוגלת להתנתק. אני עוצמת את עיניי, שוב מנסה להדחיק את הדמעות, את הפחד, את הכאב… דנה נשענת על הקיר, ראשה בין רגליה. הלוואי שיכלתי לא להסתכל, לא להרגיש, אבל כבר מאוחר מדי בשביל זה. בשבילי.

"תזוזי, גיבורה שלי, תזוזי!" הוא אומר בין האנחות. אני עוצמת את עיניי בחזקה, אבל הדמעות מתחילות לצאת.

"מה שאתה רוצה."

————–

הוא גומר ואני מתלבשת מהר, לא רוצה להישאר פגיעה כל כך. הוא נראה כל כך רגוע… "תודה, מותק" הוא אומר לי ומוציא אולר. "עכשיו, רק בשביל אמיר. הוא ביקש שאני אשתמש בזה אם לא תתנהגו יפה"

"מה עשיתי לא בסדר?!" אני שואלת בחלחלה. "היית איטית. מדי. עד כמה שזה כיף, זה מתסכל! כמה את חושבת שאני יכול לסבול?!" שוב הנימה הצינית שלו.

"קח" אני אומרת לו ומושיטה את ידי. "טוב, זה היה קל" הוא אומר. ככה זה כשכבר אין בשביל מה להלחם. הוא לוקח את ידי ומעביר עליה את האולר. כאב מפלח את ידי ואני נושכת את השפה התחתונה כדי לא לבכות. וזה בדיוק הדבר שגורם לי לבכות. אני נזכרת מה איתמר אמר לי לפני שנה וקצת, כל הדברים המתוקים והרומנטיים שבגללם הלב שלו פועם מהר וביניהם כשאני נושכת את השפה התחתונה שלי כשאני חושבת… חבל שהפעם הסיבה היא לא חשיבה.

"מה קרה מותק, כואב?" הוא שואל ושולח את ידו כדי ללטף את לחיי. בזעם ואדרנלין רגעי אני מעיפה אותה במכה, ומיד יודעת שאני אתחרט על זה.

"מה עשית עכשיו?!" הוא שואל, כבר לא ציני. הוא מרים את ידו ונותן לי סטירה בעוצמה. הלחי שלי פועמת בכאב, אבל אני לא זזה מהמקום. אני מניחה את ידיי הקרירות על הלחי החמה, כדי להרגיע את הכאב. "את עומדת להצטער על זה" הוא אומר בשיניים חשוקות, תופס את ידיי ומרים אותי באלימות לעמידה.

"תפסיק!" דנה צועקת ומנסה להרביץ לו, אבל האגרופים שלה חסרי אונים מולו. הוא בועט בה והיא נופלת, דמעות בעיניה. "דניאל…" היא אומרת. אני מתעלמת, לא רוצה להסתכל בה כדי לא להישבר עוד יותר…

הוא מכה בבטני באגרופו בזעקת זעם. כנראה שהפסיכופת שומע את זה מכיוון שהוא נכנס לחדר במהירות. "מה קורה פה?!" הוא שואל. הצעיר מתבונן בו, מלא זעם, והם לא שמים לב כשאני מסמנת בראשי לדנה לעבר הדלת. עיניה מתרחבות בהבנה כשהיא רואה שהם שכחו לנעול את הדלת ושהיא פתוחה לרווחה.

היא מתגנבת לעבר הדלת על ארבע, בשקט, בעוד הפסיכופת והצעיר מתעמתים ואני עדיין מוחזקת כנגד הקיר. אני מתנשפת בהקלה כשהיא יוצאת מבעד לדלת ומתחילה לרוץ. אבל הפסיכופת שומע את הריצה שלה. "השנייה!" הוא צועק. הצעיר עוזב אותי ושניהם רצים ויוצאים מהחדר, אבל הפעם לא שוכחים לנעול אותה. אני מחליקה לישיבה, גבי על הקיר ואני מלטפת בעדינות את בטני הכואבת. אני מקווה שהיא תצליח.

————–

דנה רצה במהירות ויוצאת מהבית. בחוץ האזור מדברי ושום מקום מפלט לא נראה באופק, רק כביש שלא נגמר. לרגע היא אובדת עצות, לא יודעת לאן לברוח. שנייה אחר כך היא מתעשתת ומתחילה לרוץ משם כמה שיותר מהר.

היא עוברת את החנייה בריצה, ומתחילה לרוץ עם השביל. היא שומעת מאחוריה צעקות, "הנה היא!" ו – "תפוס אותה!" והן מדרבנות אותה לרוץ מהר יותר. גם כשהיא כבר קצרת נשימה היא יודעת שאסור לה להאט ורק רצה מהר יותר. השרירים שלה כואבים בעקבות כך שהיא לא השתמשה בהם בימים האחרונים, אבל גם זה לא עוצר אותה. היא ממשיכה לרוץ, והצעקות עדיין נשמעות מאחוריה. היא רואה שרחוק בהמשך הכביש נוסעת מכונית, ומתחילה לנופף לה בפראות. המכונית נעצרת מולה והחלון נפתח, והנהג פונה אליה.

"מה קרה?" הוא שואל בדאגה. הוא מבחין בעצמותיה הבולטות, בשערה הפרוע ובפניה הנסערות. "הם… אני… אני ברחתי… והם… רודפים…" היא מנסה לדבר, אבל הנשימה הקשה בעקבות הריצה מפריעה לה. "בואי, תעלי" הוא אומר ומחווה לדלת המכונית. היא מהנהנת אליו בהכרת תודה ועולה למושב האחורי. "ת… תיסע" היא אומרת, מבוהלת. "בבקשה…" הנהג מתחיל לנסוע והיא מסדירה את נשימתה במשך כמה שניות.
"האנשים… הם חטפו אותי ועוד אחת, דניאל… היא עדיין שם… הם רדפו אחריי…" הוא מעביר לה בקבוק מים, והיא שותה בשקיקה. "הכל יהיה בסדר…" הוא אומר. הוא מתחיל להאט ודנה מסתכלת מחוץ לחלון. בתדהמה ופחד גובר היא רואה שהוא עוצר ליד הבית ממנו יצאה לפני כמה דקות. "הכל יהיה בסדר…" הוא אומר שוב, וחיוך מתחיל לעלות על פניו.