חייבת לאהוב את הפלייבוי פרק 2 – ההחלטה.

"את נמצאת תחת חסות בית הספר , החוקה לא נותנת למעצר ." השוטר חתם על מסמך שלא בדיוק עניין אותי מה כתוב בו , ידעתי רק שאני יוצאת עם אזהרה שאומרת לי שאם ימצאו אותי שוב פעם עם סמים יעשו לי את המוות .
"תודה חוקה." אמרתי בקול,"שאת לא נותנת לשוטר מפגר לעצור אותי." מלמלתי בליבי .
"התיק האישי שלך מראה שאת תלמידה מצטיינת, כדי לך להפסיק להסתובב עם אנשים כאלה." וכדי לך להפסיק להיות מפגר. אפילו אמא שלי לא אומרת לי עם מי להסתובב ועם מי לא, והכי מצחיק שאני לא יכולה להיות תלמידה מצטיינת כי אם אני תלמידה מצטיינת זאת אומרת שאני לומדת מקצוע בבית הספר . ולמידה זה הדבר האחרון שעשיתי שם .
"מה שתגיד." הוצאתי לשון והתנשמתי בכבודת , חוטפת ממנו את המסמך שמסמן שאני נמצאת על אזהרה ודחפתי אותו עמוק לכיס, במקום שאני לעולם לא יראה אותו. לפחות המכונת כביסה שלי תגלה כמה אוצרות יש לי במכנסי הג'ינס שלי.
"יש לך מזל אחותי." אמרתי ברגע שיצאתי מהחדר לכיוון הלובי, לורן כבר ישבה על הכיסא ולצידה היו הרבה מסמכים ומלא אותיות בעיניים שלא רציתי לקרוא .
הלכתי לכיוון הדלת "בגלל זה אומרים צריך יותר מזל משכל." חייכתי את החיוך הציני שלי ופתחתי את דלתות התחנה.
"את יוצאת עם אזהרה ואני יוצאת עם עבודות שרות בתרומה למידע. הם רוצים לדעת מי הספקים שלך ובתמורה אני מקבלת עבודות שרות," היא הסתכלה עלי במבט מאוכז "או שישלחו אותי לכלא, לפני שבוע נהייתי שמונה עשרה שלא לדבר עליך שרק לפני מספר חודשים היית שבע עשרה."
"את עומדת להסגיר את מרקו והחברה? הם יהרגו אותך, אל תיהי מטומטמת," הסתכלתי עליה,נלחצת מעצם העובדה שהיא נמצאת כאן בדילמה של חיים ומוות ואין דרך בריחה. מצד אחד ללכת לכלא על החזקת סם מסוכן או להלשין על מרקו והחברים שלי ולהסתכן על החיים שלה .
"אבא שלי יהרוג אותי, אני לא יודעת מה לעשות!" נשמתי לרווחה, כי ידעתי שזאת האמת. הכנסתי אותה לבלאגן הזה והיא אפילו לא מפילה עלי את האשמה. ידעתי שאני צריכה להוציא אותה מכאן והייתה לי רק דרך אבל לא ידעתי עד כמה היא נכונה ואם יש לי אפשרות לעשות את זה.
"ואם אני הסכים לקחת את העסקה של מנהל בית הספר הפרטי ? הוא אמר שהוא יעניק לי כסף, נוכל לשכור דירה קטנה ותנסי לעבוד באחד המקומות שם בשביל לעזור עם שכר הדירה?" גמגמתי כי לא הייתי בטוחה בתוכנית שלי, אבל עינייה הירוקות של לורן נצצו כאילו אני אלוהים.
"זאת אומרת שאני יצליח ללשין על מרקו וגם להמשיך לחיות?"
משכתי בכתפיי "זאת אחת הדרכים, אני חושבת."
בסופו של דבר הלכתי לישון עם הרגשה מגעילה בכול הגוף, אולי אפר הייסט סייד באמת כרטיס היציאה שלי מהמקום הזה שנקרא סנטרל הארלם.

"אני לא מבינה למה את הולכת לבית הספר אם את לא לומדת." אמרה אמא שלי בזמן שהיא לקחה שאיפה מהסיגריה שהיא החזיקה, כבר הריח סימל לי שזאת לא סיגריה רגילה. לקחתי את פלאפון המקשים שלי והאוזניות ונעמדתי מול המראה מסתכלת על המראה האקזוטי שלי , השיער החום הבקבוקי , הפוני הבקבוקי שנח על עיניי והעיניים החומות-ירוקות שנעצו מבט במראה . חייכתי חצי חיוך ובלעתי את בגדיי בעיניי , המכנסי ג'ינס הקרועים שלי וחולצת הטי-שורט הזרוקה והנופלת שלי שתמיד אהבתי את הסגנון הזה, את סיגנון הרחוב שאני מנסה להסתיר אבל לא מצליחה. תמיד מצליחים לזהות מאיפה אני.
חטפתי עשרים דולר אחרונים מהשולחן ונתתי לאמא שלי מבט אחרון, יצאתי במהירות מהבית אל עבר האוטובוס הצהוב חרדל. הדלתות נפתחות ואני עולה עליהם במהירות ומתיישבת במקום הרגיל שלי לצד לורן שעיניה היו אדומות וחבורות אדומות על זרועותיה . נשמתי לרווחה וניסיתי כמה שפחות להסתכל על זרועותיה.
"אני יודעת שאת מסתכלת." מצמצתי בעיניי והסטתי את מבטי.
"מצטערת,"החנקתי הנחה, "אבל כול השנים האלה ועדיין לא הצלחתי להתרגל." בכול השנים האלו לורן אומרת לי שאני הצטרך להתרגל שאני הצטרך להתרגל אבל אני יודעת שלדבר כזה לעולם לא מתרגל. זה ירדוף אותי עד מותי, כול פעם שאני הסתכל בעיניה והבין שזאת אשמתי.
"אז מה בנוגע למלגה שלך? דברת עם אמא שלך?" ניסיתי שלא לצחוק לה בפנים.
הכנסתי את האוזניות לאוזני וגלשתי במורד המושב "לדבר לנרקומן זה לא דרך קלה כמו שאת חושבת. בכול מקרה , אני לא צריכה את האישור שלה." אבל אני בת שבע עשרה, ואני יודעת שאני הצטרך את האישור המטומטם שלה.
"את חושבת שהיא תסכים?"
משכתי בכתפיי "כול עוד הדירה תשאר ריקה, אני בטוחה שהיא תסכים."
האוטובוס עצר ליד הבית הספר וירדתי בין הראשונות, פחות להתקע מאחור עם כול הילדים החסרי סבלנות שידחפו עד סוף העולם רק בשביל לרדת מהאוטובוס החנוק הזה. למדתי את הלקח שלי לא לשבת מאחור.
בדיוק באמצע המסדרון , ליד הכיתה שלי ראיתי אותו עומד, מנהל בית הספר שכול כך מעוניין בלתת לי את המלגה. אני לא יודעת איך זה קרה ואין לי שמץ של מושג מה תפס את תשומת ליבו אבל אני פשוט ינחש שקוראים לזה מזל ואני יקח כול צ'אנס בשביל לברוח מהחור הזה.
"אז מה ההחלטה שלך לינה קרוס?" שאל מנהל בית הספר הפרטי , הצילצול צילצל ואני הייתי צריכה להחליט מהר ולהיכנס לכיתה.
"תסביר לי בקצרה מה בדיוק קורה, מה המלגה הזו כוללת." נכנסנו לאחת הכיתות הריקות והתיישבתי באחד השולחנות. המנהל נעמד מולי והתחיל להסביר לי מה המלגה הזו בדיוק כוללת.
"אז ככה, אנחנו מבאים לך דירה ממוצאת וזולה, כסף בשביל שתוכלי להתמקם בעיר ושבועיים לימודיים בבית הספר . מצרפים אותך לאחד התלמידים ובמשך השבועיים אתם לומדים ביחד ולאחר השבועיים את נגשת למבחן כניסה לבית הספר. אם את מצליחה לעבור אותו את מקבלת מלגה לשנה האחרונה שלך והמלצה לאוניברסיטה שתרצי לעבור." הבטתי בו בעיניים נוצצות כאילו נפל עלי שק כסף מהשמיים, אולי, ואני מתחילה להאמין שאולי באמת יש לי מזל אחרי הכול.
"שאלה אחת,"הרמתי אצבע "חברה תוכל לגור איתי בדירה? אני מתכוונת היא תעבוד ותשלם חצי מהשכר דירה. הכנסתי אותה לבלאגן ענק ואני היחידה שיכולה להוציא אותה משם."
המנהל משך בשפתיו והביט בי מלמעלה "אני אוהב את היושרה ואת האכפתיות שלך ילדה, אני יכול להתחשב במצב." הוא אמר ושלף צרור דפים , מניח אותם על השולחן מולי. הרגשתי כמו במבחן אבל כאן זאת לא שאלה שעומדת על ציון , אלא על העתיד שלי .
באותיות גדולות ושחורות אני רואה "לינה קרוס – ברוך הבא לרויל סקול." הלב שלי החסיר פעימה רק לאותיות המודפסות.