חייו של כוכב לנצח – פרק 100 – הפרק הכי מרגש עד כה – אחרון

"אני רק צריך מישהו לאהוב…" התנגן הצלצול של סלינה.
סלינה קפאה במקום.
גם אני.
"זה לא מה שאתה חושב…" היא אמרה.
"עוברים לי הרבה דברים בראש" אמרתי.
"אני מקווה ש: "סלינה מעריצה אותי" לא אחד מהם…" אמרה סלינה.
"זה דווקא המחשבה הראשית…" אמרתי.
סלינה שתקה.
"ומכל השירים, מכל השירים, דווקא מישהו לאהוב?! יא חתיכת רווקה!" אמרתי לה.
"יא חתיכת רווק!" היא קראה לי.
"היי! את אמורה לעודד אותי…" אמרתי.
"יש לך בעיות עם הטעם שלי?!" היא כעסה עליי.
"לא.." אמרתי.
~~~~~כמה דקות של שתיקה מביכה~~~~
"את מתכוונת לענות או לא?!" אמרתי לה.
"כן, כן…" היא אמרה.
אז היא התחילה בשיחה.
"הלו? עומר? כן… אני כאן עם ג'סטין… בו אני אשתף אותך בסוד קטן…
עזוב אותי לנפשי! אני וג'סטין חברים! בסדר?!" היא אמרה.
"מה?!" אמרתי ואז סלינה תלשה לי שיערה מן הראש.
"אווץ'!" כעסתי עליה.
"ביי!" היא אמרה לעומר הזה…
"את בכוח רוצה להישאר רווקה?…" שאלתי אותה.
"שה, שה…." היא אמרה ותלשה לי עוד שיערה.
"השיערות האלה נמכרו במלא כסף!" אמרתי לסלינה.
שוב היא תלשה לי שיערה.
~~~~~~~~~~מנקודת המבט של נלה~~~~~~~~~~
"הופעה חד פעמית! במונטנה! של: ג'סטין ביבר!" קראתי את השלט.
"הראש שלי…" מלמלתי, אז עבר לידי אוטובוס.
"ג'סטין ביבר מופיע במונטנה! הופעה אחת ויחידה!" היה כתוב על גב האוטובוס.
"הילד הזה נמצא בכל מקום?!" שאלתי את עצמי.
לפתע צלצל לי הפלאפון.
"הלו?" עניתי.
"הלו? נלה? זאת את?" נשמע קול מוכר, אבל לא זיהיתי.
"כן, אבל מי זה?" שאלתי.
"פאתי, אמא של ג'סטין." נאמר וקפאתי במקומי.
"היי פאתי…" אמרתי.
"מה נשמע? שמעתי שאת גם במונטנה…" אמרה פאתי.
"כן, סיפור ארוך" אמרתי.
"תקשיבי, אני מבינה שאת כועסת על ג'סטין, אבל תני לו הזדמנות, אני מתחננת.
כל הזמן הוא רק בוכה ובוכה, אם על כל דמעה מהפרידה הייתי מקבלת דולר, הייתי קונה את אמריקה…" אמרה פאתי.
"אמממ…." תהיתי, "ומה אם הוא לא יומר את האמת, וישקר לי סתם, רק כדיי שאסלח לו?" שאלתי.
"זאת בעיה… אבל אני חושבת שיש לי רעיון…" אמרה פאתי.
"אני מקשיבה…" אמרתי.
~~~~~~~~~~כעבור שלוש שעות~~~~~~~~~~~
"ברגע שהוא ייכנס, בסדר?" שאלה אותי פאתי.
"שיהיה…" אמרתי.
הייתה עליי פאה בלונדינית עם גוונים שחורים, בגדים של אנשים מבוגרים ואיפור שיטשטש את תווי פניי האמתיים.
~~~~~~~~~~מנקודת המבט של ג'סטין~~~~~~~
"אני שונא אותך יותר, סלינה" אמרתי לה וניתקתי.
פתחתי את דלת הבית באמירה: "אמא, תזכירי לי למה יש לי מירס ולא אייפון 7?…".
"ג'סטין…., מותק…., תכיר את ג'סי…" אמרה אימי.
"היי" אמרתי ולחצתי את ידה של אישה כלשהי שעמדה ליד אימי.
"אני הפסיכולוגית שלך." אמרה האישה ההיא.
"פסיכולוגית?!" אמרתי מופתע, נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי: "אמא, בואי שנייה למטבח, אנחנו צריכים לנהל שיחה קטנה… ולא, זה לא על העובדה שלא צומח לי שפם…" אמרתי.
"טוב" אמרה אמא והלכנו למטבח.
"למה אני צריך פסיכולוגית?! ועוד אחת שנראת כמו האנה מונטנה?! אני שונא את מיילי!" אמרתי.
"ג'סטין, אתה כל הזמן בדיכאון, זה הדבר הנכון, ותאמין לי, אתה עוד תאהב אותה, הרבה הרבה יותר ממה שאתה חושב שתאהב…" אמרה אמא.
"את עושה לי שם רע… אני ג'סטין ביבר הכוכב! השחקן! הדוגמן! הרקדן! שכחתי משהו?…" שאלתי.
"כן, זמר" אמרה אמא.
"והזמר! לא ג'סטין ביבר הפסיכופת…." אמרתי בכעס.
"תירגע ותתנהג יפה, אחרת תהיה ג'סטין ביבר חסר הנימוסים ו- חסר המחשב!" אמרה אמא.
"שיהיה…" אמרתי וחזרנו אל הסלון.
נסענו באוטו אל איזה מקום, אני אמא והפסיכולוגית שמשום מה לא מתרגשת מלראות אותי… חוצפה של אנשים….
שכבתי על מן מטה כזאת של מטופלים.
אז היא שאלה אותי מה מציק לי, מה מפריע לי, מה גורם לי לצער, כפי שאימי וודאי סיפרה לה…
"לא עניינך" אמרתי.
"בטח שזה ענייני" אמרה הפסיכולוגית.
"זה לא" אמרתי.
"אולי כי זה קשור למישהי… שפעם הייתה חברה שלך… ועכשיו היא כבר לא… וקראו לה… לא יודעת, אולי…. נלה?" אמרה הפסיכולוגית.
"טוב, בסדר! זה העניין, עכשיו סיימנו?" שאלתי וקמתי.
"תירגע, אם אתה מפחד מתקשורת אז תדע שאין פה בכלל תקשורת" אמרה האישה.
"בסדר, שברת אותי…" מלמלתי.
"קדימה… תשפוך…" אמרה האישה.
"מה זה הסלנג המעליב הזה?…." שאלתי.
"קדימה, תספר מה קרה…" היא תיקנה את עצמה.
"טוב… הייתה לי חברה שקראו לה נלה… חשבתי שנחייה לנצח באושר ועושר אבל זה לא היה ככה, היא נפרדה ממני, ה-סוף!" אמרתי.
"אני משתדלת שלא להתייאש ממך…" אמרה האשה.
"את יכולה להתייאש, להתייאש זה טוב…." אמרתי.
"ככה התנהגת אליה? זה ברור למה נלה זרקה אותך…" אמרה האישה.
מעט נפגעתי, ישבתי על המיטת מטופלים ההיא, שמתי יד על המצח, ושפשפתי את עיניי.
"טוב, בסדר, אני אגיד הכל…" אמרתי.
"מחכה…" אמרה האישה ההיא.
"קיבלתי הצעה לסרט של במאי מפורסם, ולא יכולתי לסרב, התקשרתי לספר לה והיא קראה לי אגואיסט, כנראה היא חשבה ששכחתי את יום ההולדת שלה, אבל לא שכחתי, היא לא נתנה לי הזדמנות להסביר, היא רק אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר וניתקה.
אני יודע שלפעמים אני קצת שכחן, כי אני מודה ששכחתי את יום השנה שלנו… ואת יום ההולדת של ג'ק… ואת יום ההולדת של אמא… וכמה הופעות… וכמה מבחנים… אבל אני לא הייתי מאכזב אותה ביום המיוחד הזה שלה, לעולם לא!" אמרתי מנגב את דמעותי.
"ג'ס…." היא אמרה.
"ככה בדיוק היא הייתה קוראת לי, בדיוק בקול הזה..
בלילה, שאמא הייתה מכריזה על כיבוי האורות, הייתי מדליק את המנורה שליד מיטתי ומתפלל שיום אחד היא תסלח לי, אבל כנראה שזה כבר לא יקרה…" אמרתי בשקט.
"ג'ס…." אמרה שוב הפסיכולוגית.
אז האישה ההיא משכה בשיערה וגיליתי שזאת הייתה – נלה.
הייתי באמת מובך באותם הרגעים, הסמקתי וניסיתי להעלים את הדמעות שלי.
"אז אני מניח ששמעת הכל…." אמרתי בשקט.
"כן…" אמרה נלה והתיישבה על המיטה לידי.
"הייתי טיפשה ולא נתתי לך הזדמנות לדבר…" אמרה נלה בשקט.
הסתכלתי עליה ואמרתי: "אני הייתי טיפש, הייתי צריך מההתחלה להגיד לך שאני אוהב אותך ושאהיה ביום ההולדת שלך שהוא דרך אגב עוד יומיים…".
"תפסיק להיות כזה מקסים ג'ס…" אמרה נלה ונתנה לי תפיכה על הכתף.
"אז את סולחת?" שאלתי אותה.
נלה הסמיקה, אז היא נשקה אותי בפתאומיות.
לאחר מכן שאלה: "זה ענה לך על השאלה?".