חייו של כוכב לנצח – פרק 87

כדי להבין יותר מה קורה בפרק, אתם צריכים לא להתייחס לקטע בפרק הקודם בו כתוב ~~~~~~כעבור 6 שנים~~~~
ג'סטין כאן עדיין בן 19 וזה משהו כמו יומים אחרי הדייט ההוא.

———————————————————-

"ג'סטין…" אמרה נלה מתיישבת על הספסל.
"כן?" שאלתי.
"אתה השתנת, ג'סטין… השתנת" היא אמרה עצובה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
"אני לא יודעת, אבל אני מתגעגעת לתקופה שהיית רק בן 16, ועדיין לא הכרתי אותך…" אמרה נלה.
"מה? אבל אם לא הכרת אותי אז איך בדיוק את מתגעגעת?" שאלתי מבולבל.
"ג'סטין, מאמי, בלי הרבה שאלות" היא אמרה.
"בסדר…" מלמלתי.
"אז מה שרציתי לומר לך הוא…" היא התחילה לוקחת נשימה עמוקה.
"מה?! מה?! מה רצית לומר לי?!" שאלתי מעט לחוץ.
"רציתי רק לומר לך שאנחנו נפרדים… מצטערת…" היא אמרה.
"לא נלה, אל תגידי לי את זה! אני לא רוצה לעזוב אותך, אני לא רוצה" אמרתי בעצב.
"ג'סטין…" היא אמרה.
"אל תקראי לי ג'סטין! תקראי לי ג'ס! כמו שאהבת לקרוא לי! אל תגידי לי שזהו, אל תאמרי זאת!" אמרתי בוכה.
"להתראות ג'סטין" היא אמרה והתחקה.
ניגבתי את דמעותיי, ישבתי אני על הספסל, מביט בכוכבים.
"ג'סטין, למה אתה בוכה?" נשמע קול.
"מצפון, האם זה אתה?" שאלתי.
"נו באמת ג'סטין… זאת שאלה דבילית, אפילו בשבילך!" נשמע שוב הקול ההוא.
"מה זאת אומרת 'אפילו בשבילך'?! מה אתה רומז?!" שאלתי בכעס.
"כלום… אני רוצה רק לספר לך את זהותי" נשמע הקול.
"בסדר, מי אתה? ויש לך את הכוח להחזיר אליי את נלה?!" שאלתי.
"נלה?! זאת אומרת… אני רוח רפאים שרודפת אותך, ואם ארצה נלה תחזור אליך…." אמר הקול.
"רוח רפאים?! נו באמת… אפילו אני יודע שאין דבר כזה 'רוחות רפאים'…" אמרתי צוחק.
"עובדה שאני נמצא כאן…" נשמע שוב הקול.
"אז אם אתה באמת רוח, תהיה גבר ואל תרדוף אותי" אמרתי.
"אני לא גבר! אני רוח! וגם אתה לא גבר" נשמע הקול.
"אני כן גבר!" אמרתי כועס.
"לא שפם, לא זקן, לא זיפים… לא גבר!" נשמע הקול.
"אויש…. תצחק, תצחק, אם אני לא גבר אז מה אני?" שאלתי.
"בן אנוש" נשמע הקול.
"כן… לפחות אתה מודה שאני בן…" אמרתי מכווץ את עיניי.
הקול צחק.
"טוב, אני צמא…" אמרתי.
"אין בעיה, וובקינז שלי" נשמע הקול.
"האם קראת לי הרגע וובקינז?!" אמרתי בכעס.
"מה, אתה לא וובקינז?! וואו, אני צריך לקרוא עליך יותר באינטרנט…" נשמע הקול.
"ברור שאני לא וובקינז! אני בן אנוש… כמו שאמרת לי מקודם…" אמרתי.
"טוב, חכה כאן שנייה…." נשמע הקול.
"יש לי ברירה?" שאלתי.
"לא" ענה הקול.
אחרי כמה דקות המון מים נפלו עליי מן השמיים, לא כמו גשם! אלא כאילו מישהו תפס דלי גדול ושפח אותו רק עליך.
"אמרתי שאני צמא! לא שאני צריך מקלחת!" אמרתי בכעס.
הקול צחק.