חיים בהוליווד – פרק 21

אז, נערה אחת התקרבה אלינו, "אומייגאד!!!" היא צרחה נרגשת.
"היי?" אמרנו כולנו, מעט נבוכים.
היא הסמיקה, "סליחה, שכחתי להציג את עצמי, שמי לין, אני מקווה שבקרוב יקראו לי לין מאליק (שם המשפחה של זאין)…" אמרה נרגשת.
זאין חייך כששמע זאת.
"תאמיני לי, את לא רוצה להיות לין מאליק…" אמר לואי ושם את כובעו באופן משונה.
"לואי, תזהר שלא תקבל איזה אגרוף…" אמר לו זאין קורץ.
"עם מי נתקעתי…" מלמל ליאם.
נייל צחק, הוא כל כך צחק שהוא החל להיות אדום מרוב הצחוק.
לין עמדה שם נרגשת, "אני מצטער על מה שקרה הרגע…" אמר זאין וקם ממושבו, "אני לא רוצה שתרגישי לא בנוח…" המשיך והתקרב אליה.
"זה בסדר, באמת… אתה אחלה גבר!" היא אמרה.
אז נפל לי האסימון, רק ישראלים מדברים ככה!
"את ישראלית???" שאלתי אותה מופתעת.
"כן, למה?" היא שאלה.
אני ורינת קמנו ממקומותינו, "גם אנחנו ישראליות!" אמרנו גאות.
"תנו כיף!" אמרה לין ונתנו כיפים זו לזו.
נייל הביט בנו ומלמל: "וואו, מה הקטע שלנו עם ישראליות? קודם רינת, אחרי זה מלי, לאחר מכן קורן ועכשיו לין…".
"הן חמודות כאלה…" אמר הארי ונשען על המושב שלו, "הארי!!!" קראתי לו שמחה, הוא חושב שישראליות חמודות! איזה חמוד הוא!!!
חיבקתי אותו בעודי אומרת: "הבנים הבריטים הכי יפים בעולם!!!".
"היי!" התעצבן נייל.
"מה?" שאלתי אותו.
"נודלס נולד באירלנד…" גוננה עליו רינת.
נייל הנהן ולאחר מכן הוסיף ואמר: "אמרתי את ה-'היי!' הזה גם בשביל ג'סטין שנולד בקנדה.".
"טוב… בסך הכל ניסיתי להחמיא לחבר שלי ואתם הפכתם את זה למלחמת *עולם*…" אמרתי נאנחת.
"נייל אשם!" אמרו כולם בו זמנית חוץ מרינת ונייל.
"לין, רוצה לשבת ליידי במטוס?" שאל אותה זאין.
"ברור!!!" אמרה לין נרגשת.
ליאם ולואי הביטו בזאין בכעס, "חבוב, לפני דקה אמרת לנו לבוא לשבת לידך…" הם אמרו.
כן, יש 3 מושבים בכל "קבוצה".
"כשהייתי רווק, שיניתי סטאטוס ל-'במערכת יחסים', תתמודדו!" הוא אמר להם והם ישבו על המושבים שלפני נייל ורינת.
ככה היינו מסודרים:
הארי+אני——רינת+נייל
– – – ——— – – –
לואי+ליאם ——זאין+לין
– – – ——— – – –
במהלך הטיסה הארי נרדם, לואי היה חייב לנצל את זה!
מה הוא עשה? ובכן הוא לקח עיפרון שחור של האיפור, לין נתנה לו, וצייר על פניו של הארי שפם.
נייל התגלגל מצחוק שם.
"זה לא יפה!" אמרתי ללואי והוצאתי מגבון מהתיק שלי כדיי לנקות ממנו את זה.
"לא!" עצר בעדי ליאם, "זה מצחיק." הוסיף.
"טוב, אבל אם הוא כועס – אתם אשמים!" אמרתי להם.
הם הסכימו.
כשהארי התעורר, הוא הבחין בשפם ש"צמח לו" על הפנים, "לואי… נו באמת… חבר'ה, זה לא מצחיק…" הוא אמר וניסה לנגב את זה מפניו.