חיים מתסכלים- זה מתחיל עכשיו- פרק 1.

נכנסתי לחדר, החדר הצבוע הורוד ושמנת, העריסה הורודה עם הוילון הלבן הנפול ששמר עליה מפניי היתושים. מעיין בת שנה וחצי בערך, היא ילדה שמנמנה, מלאה, בעלת שמחת חיים.
יש לה עיניים ירוקות וגדולות שירשה מאביה ואת השפתיים הבשרניות והעבות שלי. היא הייתה השילוב המושלם שלי ושל אביה, עצוב שכמה אהבה הייתה ביני לבינו היא באה מכאב גדול עוד יותר.
הוא רצה להשלים, הוא אמר שהוא לא שלט בעצמו, שהוא מצטער אבל אני לא רוצה לשמוע על זה, אני רק רוצה שהוא ייתן לה את מה שחסר לי, אהבה, כסף, חיים טובים יותר. גם אם אני צריכה לסבול בשביל זה.
עכשיו אני מבינה יותר, אמא תעשה הכל למען הבת שלה.

"אני אוהב אותך." הוא אמר ונישק את כתפי החשופה. התרוממתי מהמיטה הזוגית השחורה שבדיוק היום, העוזרת סיגל החליפה מצעים, לאדום. צבע האהבה. היא בהלם, גאה ומופתעת שנערה בת 17 וגבר בן ה-20 גרים יחד ומשלבים את האהבה הזאת גם עם ילדה קטנה ומתוקה, אבל זה שקר. החיים האלה הם שקר. אני בוכה בכל לילה מחדש, מתפרקת לחתיכות בשירותים, נשברת כשאני לבד ואף אחד לא יודע את זה.
"היום לא, אני עייפה מידי." קבעתי אך בקולי נשמעה גם הבקשה.
"מחר." הוא קבע וסימן לי לשכב לידו, הנהנתי בראשי ונשכבתי לידו.
הוא הרים מעט את חולצתי השחורה כשבסופה תחרה וליטף את בטני וידו לאט לאט ניסתה לרדת לאזור איבר המין שלי, עצרתי את ידו והנדתי בראשי.
"לעזאזל איתך, אור." הוא סימן בעצבים וקירב את גופי אליו.
"אני זקוק לך, תביני אותי גם, אני יודע שכואב לך, אני חיה את אומרת לי זאת כמעט בכל לילה אבל עדיין אני זקוק לך." הוא אמר בלחש ונישק את צווארי. עוד טיפה ואני שלו, אבל החלטתי לשנות את זה, את החיים האלה.
"לא זה לא. אני אשם בסלון היום." אמרתי והתרוממתי ממצב השכיבה לישיבה.
"אחד הדברים המחרמנים ביותר, עוד טיפה ואני חושב להשאיר אותך במיטה מחר כל היום." הוא אמר בצחקוק, לחקור שהתרגלתי אליו כבר, כאב לי.
"לילה טוב." אמרתי ואחזתי בשמיכה הדקה. נעמדתי מהמיטה ויצאתי מהחדר מתקדמת לכיון הסלון.
הנחתי את ראשי את קצה הספה וכיסיתי את עצמי בשמיכה. עצמתי את עיניי בחוזקה מצפה להירדם במהירות, ללא הרצון לשקוע במחשבות טורדניות על מה שיקרה מחר.
במיוחד כשמחר אני צריכה ללכת עם מעיין לגן, בפעם הראשונה שלה.