חיים על הקצה – הקדמה

"אחרי שהתוודעת לאמת, הכול משתנה.
את שומעת משהו שנתקע לך במוח,
את יכולה לסתום את האוזניים, אבל הצליל נישאר.
משתמשים בצבע אדום כדי לצבוע את מה שאסור, מה שמסוכן, כי צבע אדום מושך תשומת לב, תראי אותו גם אם לא תרצי.
הכי מטורף הוא כשאנחנו רואים משהו אדום אנחנו מתקרבים במקום להתרחק, כי אחרי שראינו אדום אנחנו לא יכולים להיתמם ולהסתכל למקום אחר."

"אני לא רוצה!" צרחתי בבכי והדפתי אותו ממני בחוזקה לאחר שניסה לפשוט ממני את בגדיי ללא רצוני. הוא הביט בי במבט אטום והחל להתנדנד מצד לצד.
כיסיתי את פי עם כפות ידיי והתחלתי לפרוץ בבכי.
הייתי מבוהלת כל כך, אף פעם לא ראיתי אותו במצב כזה. שיכור. עצבני. לא מודע כלל וכלל למעשים שלו.
לפתע, בלי שום התראה מוקדמת הוא דחף אותי לקיר. "עוד לא נולדה הבחורה שתגיד לי לא!" הוא צעק עליי והטיח את ידו בקיר. "הבנת?" שאל בצעקה. היה לו מבט של רוצח בעיניים. בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה. ידעתי שזה לא הוא, שזה האלכוהול אשר מדבר מגרונו. הרגשתי כאילו בנאדם אחר ניצב מולי. פחדתי ממנו כל כך.
הגוף שלי רעד מרוב פחד, הדמעות זלגו במורד לחיי ללא הרף. רציתי לצעוק. רציתי לברוח, אך לא הייתי מסוגלת. כאב לי כל כך.
כאב לי מהמכה אשר חטפתי מהקיר. אבל יותר מכל, כאב לי בלב.
התיישבתי על הרצפה כשגבי נשען על הקיר ורגליי מקופלות אל חזהי ואני בוכה בכי חרישי.
הוא החל להתקרב וללטף את ראשי. "תתרחק ממני!" צעקתי מבוהלת ונעמדתי. באותו רגע לא ייחסתי חשיבות כלל ליד שלי אשר כאבה כל כך, רק רציתי לברוח משם. ממנו.
אט אט ניסיתי להתרחק ממנו בצעדים זעירים, הוא החל להתקרב אליי. ניסיתי להימלט מחדרו ללא הצלחה.
ניסיתי להתרחק כמה שרק אפשר, עד שכבר לא יכולתי. מצאתי את עצמי עם אפיסת כוחות. דחוקה לקיר ואותו עמד מולי. קרוב כל כך.
ריח חזק של אלכוהול הגיף מפיו. הרגשתי את נשימותיו החמות על צווארי. הרכנתי את ראשי מטה. הוא החל לפרום את הקשר משמלתי. גופי החל לרעוד. פחדתי להתנגד, לא היה לי את האומץ להתנגד לו. פחדתי ממנו כל כך. אט אט השמלה החליקה במורד גופי ונפלה על הרצפה.
זהו זה, הייתה חשופה למולו, הרגשתי מובכת כל כך. הוא העביר את ידו על גופי בעונג ונישק אותי בכל חלק וחלק בגופי.
הרגשתי נורא, הרגשתי הרגשה מגעילה כזאת ממש כמו זיהום. כעסתי על עצמי כל כך. איך עשיתי זאת? הפקרתי את הגוף שלי לידיו. איך בשנייה אחת רמסתי את הכבוד שלי.
הוא השכיב אותי על מיטתו הקרה וליטף את גופי עם ידו. התחלתי לפרוץ בבכי ממש כמו ילדה קטנה. קיוויתי שפתאום תגיע הצלה משום מקום, כשהדלת תיפתח ושהוריו יופיעו בפתח.
"יפה שלי, אל תבכי." ברגע אחת הבעת פניו התרככה. הוא העביר את ידו על פניי, מוחה את הדמעות מעיניי. מגעו עורר בי דחייה וגועל.
"את כל כך יפה." הוא מלמל כשעל פניו פרוס חיוך מרוצה.
"ת…תן לי ללכת, בבקשה…" התחננתי.
"רק עוד קצת." הוא תפס אותי והתחיל לנשק אותי באגרסיביות בניגוד לרצוני. הנשיקה הייתה מגעילה כל כך, טעם האלכוהול בפיו עורר בי בחילה.
"ד…די, בבקשה…" ייבבתי בבכי. הוא התעלם לגמרי מהבכי ומהיבבות שלי והמשיך במעשיו. מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה. מכאן כבר אף אחד לא יציל אותי.
שכבתי על מיטתו הקרה, הוא ליטף את גופי בידו והחל לנשק את צווארי בעונג. "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה." הוא מלמל אל תוך צווארי. הדמעות זלגו במורד לחיי ללא הרף.
אט אט עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה בעודי מפקירה את גופי לידיו.