חיים על הקצה – פרק 1

פרק 1- איך הכל התחיל?

•אביה•
"רגע, רגע." עצרה הפסיכולוגית. הבטתי בה במבט מבולבל. "אני רוצה שתספרי לי את כל מה שאירע בחצי שנה האחרונה." אמרה. "מההתחלה ועד הסוף." הדגישה.
"אוקיי." נאנחתי וצנחתי על הכסא מתוך ייאוש. לגמתי מכוס המים השקופה אשר הונחה על השולחן, ניצלתי את השתיקה שנוצרה בכדי להרוויח עוד קצת זמן על מנת לשחזר את אירועי החצי השנה האחרונה.

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. לכאלה שמאוהבים בעצמם ולכאלה שלא מסוגלים לסבול את עצמם.
למה באמת זה עשוי ככה, שאף פעם כנראה לא לומדים להפיק מבפנים את המחצב שהכי זקוקים לו?
למה במקום לראות את הדברים הטובים שלנו אנחנו נתפסים דווקא בחסרונות ובדפקטים? כולם רואים את מה שאין לנו במקום להתבלט במה שכן יש לנו. מה אם במקום לראות את הרע נראה את הטוב?
"כי אף אחד לא מושלם."

התייצבתי מול המראה לבושה בשמלה שאימא בחרה לי. שמלת שמנת צמודה וקצרצרה. בחנתי את גופי.
אם לומר את האמת, לא אהבתי את מה שאני רואה מולי. השמלה הייתה הדוקה מידי סביב גופי ואפילו לחצה עליו. הרגשתי "כלואה" בתוך השמלה. "השמלה הזו ממש לא בשבילי." מלמלתי לאחר שפשטתי את השמלה מגופי והנחתי אותה על מיטתי.

התייצבתי בשנית מול המראה, הפעם הייתי לבושה רק בהלבשה תחתונה. בחנתי את גופי אשר היה חשוף אל מול המראה.
חייכתי חיוך מזויף כאשר התבוננתי בעצמי במראה. "פרה, שמנה, מכוערת." מלמלתי בעודי ניצבת מול המראה. "תסתכלי על עצמך, את נראית כמו משאית." פלטתי גיחוך מפי. "מה הפלא שאף אחד לא רוצה לצאת איתך?!" שאלתי ברטוריות.

אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי או כל חלק אחר אשר קשור בגוף שלי. תמיד הרגשתי חריגה. כאילו… כאילו אני בכלל לא שייכת לחברה.
כשאני מסתכלת על אחי הגדול. כמה הוא יפה ומוכשר. לפעמים נדמה לי שאני לא… לא באמת חלק מהמשפחה שלי. כולם מסביבי יפים כל כך, מוכשרים וכריזמטיים.
ואני… אני רק בסדר.

***
"אביה?" שאלה המורה תוך כדי שהציצה בערימת הדפים אשר הייתה פרוסה על שולחנה. "היא בסדר." ענתה ביובש והניחה את משקפיה על שולחנה.
"רק בסדר?" שאלה אימא שכביכול לא נראתה מסופקת כל כך מדברי המורה.
המורה נאנחה וחייכה חיוך קטן. "תראי," המורה הרכיבה חזרה את משקפיה על עיניה. "אין לי שום דבר רע להגיד עליה, אמנם היא לא התלמידה הכי טובה בכיתה, אך גם לא הכי גרועה. היא בסדר." סיכמה המורה בקצרה. אני בתגובה גלגלתי את עיניי וצנחתי על הכיסא בייאוש. השפלתי את מבטי אל מסך הפלאפון. חיפשתי איפה לקבור את עצמי.
הרי זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות עכשיו.
***

כל יום הורים לשמוע את אותם הדברים, מצד אחד לא רעה ומצד שאני לא טובה מספיק.
זה מתסכל כל כך להישאר באותו המצב. כל שנה, כל דקה, כל שנייה. טוב… אולי בכלל אני כפוית טובה ועליי להודות שזה המצב ולא גרוע יותר?
אבל, הידיעה הזאת… רק הידיעה הזאת שאף אחד לא באמת מאמין בך שאת מסוגלת להצליח גורמת לי להרגיש נורא.
פתחתי את ארון הבגדים שלי והוצאתי ממנו ג'ינס בהיר ומשופשף וחולצת טריקו לבנה ופשוטה. הרי אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי ללבוש שמלה. גיחכתי.
"אביה…" דלת חדרי נפתחה בפתאומיות וגרמה לי לבהלה. הסטתי את מבטי אל הדלת מתוך אינסטינקט
"לא שמעת על המושג לדפוק? ומה אם הייתי עירומה?" שאלתי מבוהלת. בכל זאת, לא כל יום את זוכה להפתעה לא צפויה בזמן שאת מתלבשת.
"אבל את לא." השיב ליאור בעודו עומד בפתח מצחקק. אני בתגובה גלגלתי את עיניי. "אל תגלגלי לי עיניים." ליאור דחף אותי בכתפי. "אני בכל זאת אחיך הגדול." אמר בהתנשאות.
"כן, שמענו עליך, אח גדול." מלמלתי בנימה מזלזלת. "טוב… מה אתה צריך, ליאור?" שאלתי בקרירות.
"השמלה… ליאור הצביע על השמלה אשר הייתה מונחת על המיטה שלי."
"לא באמת חשבת שהיא תעלה עליי, נכון?" פרצתי בצחוק.
ליאור הביט בי וחייך חיוך עצוב. "אני לא צריכה רחמים, ליאור." מחיתי.
"את יפיפייה, אביה." אמר.
"כן, ברור." מלמלתי בציניות.
"ברור שכן!" אמר בטון נוקשה. "מתי תביני את זה כבר?" שאל בייאוש וצנח על מיטתי.
"עזוב." אמרתי בביטול. "מה אתה מבין בכלל?" שאלתי בכעס. "אתה בכלל לא חי בבית הזה!" הטחתי בו. "אני בכלל לא מודע למה שקורה כאן בבית." צעקתי מתוסכלת. "אתה… אתה בשבילך הצבא זה במקום הראשון." ניסיתי להחזיק את הדמעות אשר בצבצו מעיניי ואיימו לצאת. "פעמיים…" נפנפתי עם שתי אצבעותיי מול עיניו. "פעמיים עזבת אותי לבד!"
"אביה," מלמל בכאב והעביר את ידו על שיערי הזהוב.
"אתה…" מלמלתי בבכי והפניתי לעברו אצבע מאשימה. "אתה מגיע הביתה פעם בשבועיים, גם זה במקרה הטוב. כל השאר אני לבד!" ייבבתי.
"תפסיקי." הוא מחה את הדמעות מעיניי. "את יודעת שאני לא בחרתי בזה." הוא התגונן.
"אתה… אתה בכלל יודע מה זה ללכת לבית הספר בידיעה שכל הזמן רק בוחנים אותך ומדברים עליך מאחורי הגב?" שאלתי. "אתה יודע מה הידיעה שכל החברים שלי, חברים שלי בגלל הכסף שלי. אתה יודע מה זה עושה לי?" שאלתי בצעקה. הוא הידק את לסתו ושתק. צקצקתי בלשוני ונענעתי בראשי. "לא." עניתי במקומו. "אתה לא יודע כלום, ליאור."
"את חושבת שאני בחרתי בזה?" שאל בתקיפות. "אני בחרתי ללכת לפנימייה המזורגגת הזאת בגיל חמש עשרה? אני בחרתי לשרת ביחידה קרבית. רחוק מהבית, רחוק ממך?" שאל. עכשיו הגיע תורי לשתוק. ידעתי כמה ליאור קשור למשפחה. ידעתי כמה המעבר לפנימייה הקשה עליו כל כך, כמה הוא נלחם על הקשר שלנו וגם עכשיו כשהוא בצבא הוא עושה הכל בשביל לראות אותי.
"אוף, אני כל כך אנוכית." ייבבתי בבכי וכיסיתי את פניי עם כפות ידיי.
"את לא." אמר בביטול ואסף אותי אליו לחיבוק חם ואוהב. חיבוק מלא אהבה, געגוע ובעיקר מלא בביטחון. "אני מבטיח להשתדל להיות איתך יותר." הוא מלמל אל תוך החיבוק ונשק לראשי.