חיים על הקצה – פרק 11

פרק 11- מילים

•אביה•
״אביה,״ הוא קרא בשמי ברכות. ידי אשר אחזה באקדח השחור אשר היה טעון בכדורים התמלאה בזיעה רטובה והחלה לרעוד כתוצאה מהפחד אשר תקף אותי. פחדתי כל כך שבכל רגע האקדח השחור יחליק מבין ידיי. ״אביה…״ הוא קרא בשמי בשנית אך הפעם על פניו נפרס חיוך מרגיע. ״תורידי את האקדח.״ הוא ביקש ברוגע והחל להתקרב לעברי בצעדים קטנים.
״תתרחק!״ צעקתי וירייה נפלטה מן האקדח. הוא הרים את ידיו לגובה כתפיו כחף מפשע והתכופף בכדי להתחמק מהכדור אשר כוון לעברו.
״אביה, תסתכלי עליי.״ הוא ביקש והחל להתקרב אליי לאט לאט. רגליי קיבלו שיתוק פתאומי, גופי נטף זיעה וידיי ורגליי החלו לרעוד. ״יפה שלי.״ הוא הניח את ידו על פניי והביט בי בחיוך. מגעו עורר בי צמרמורות בכל גופי ויחד איתן גם תחושת גועל ושנאה. אדרנלין מטורף החל לזרום בתוכי.
״תתרחק ממני, תתרחק!״ צעקתי ולחצתי על ההדק פעמיים. שני כדורים נפלטו מהאקדח השחור ופגעו ישירות בליבו. אישוניו התרחבו והוא קרס ישר על הרצפה. את חולצתו הלבנה הציף כתם גדול של דם. ״אני אוהב אותך.״ הוא מלמל חלושות בפעם האחרונה ועיני נעצמו להן לאט לאט. האקדח נשמט מידי. עמדתי בהלם קפואה במקומי, כפות ידיי מכסות את פי ושובל של דמעות זורם במורד לחיי.

התעוררתי בבהלה, הבטתי מכל צדדי. התחלתי להתנשף בכבדות ותפסתי בראשי בשתי ידיי. אני בחדר שלי. איזו הקלה. הכל היה חלום! קרסתי על מיטתי בהקלה ועצמתי את עיניי.

פקחתי את עיניי באיטיות. סול ישבה על מיטתי וחייכה חיוך קטן. ״בוקר טוב.״ אמרה בחיוך.
״בוקר טוב סולי.״ מלמלתי בזמן שהתמתחתי במיטתי. רגע… אמרתי סול?
״סול?!״ שאלתי בפליאה וזינקתי ממיטתי בבהלה. מה היא עושה כאן על הבוקר? יכול להיות שגם זה חלום?
״איזה חמודה את כשאת קמה על הבוקר.״ אמרה בחיוך וליטפה את שיערי. ״אבל חייבת לסדר את השיער, ילדה.״
״ס_סול?״ שאלתי בהיסוס. סול בתגובה המהמה והביטה בי במבט שואל. ״אני חולמת נכון?״ שאלתי וצבטתי את עצמי. ״אאו!״ צעקתי לאחר שהבטתי את עצמי.
״הכל בסדר איתך?״ שאלה סול מצחקקת.
״אז זה לא חלום.״ מלמלתי.
״כנראה שלא.״ השיבה והמשכה בכתפיה בשובבות.
״אז מה… מה את עושה פה?״ שאלתי בבלבול בזמן שסידרתי את מיטתי.
״באתי לקחת אותך לבית הספר.״ השיבה.
״מה… אנחנו קבענו דבר כזה?״ שאלתי מבולבלת.
״בוודאי שלא.״ ענתה והניפה את ידה בביטול.
״אז?״ שאלתי בחשדנות.
״באתי לבדוק אם את בסדר.״ ענתה וחיוך קטן ומתוק שיחק על שפתיה.
״אני בסדר.״ עניתי במהירות וטפחתי בידי על הכרית והנחתי אותה בעדינות על מיטתי ויחד איתה של שאר כריות הנוי.
״אתמול את… את עזבת המועדון בסערה. אז רציתי לדעת אם הכל בסדר.״ אמרה בדאגה.
״בשביל זה באת?״ שאלתי בקרירות והתיישבתי על המיטה.
״מה זאת אומרת?״ שאלה בבלבול. ״את חברה שלי, אביה.״ הציגה עובדה. ״החברה הכי טובה שלי.״ הוסיפה בחיוך ובטון רך.
גלגלתי את עיניי וקמתי ממיטתי. פתחתי את ארון הבגדים הלבן שלי. ״אביה!״ סול קראה בשמי. רפרפתי עם עיניי על בגדים המועטים בארון שלי. ״את מוכנה להסביר לי מה עובר עלייך?״ שאלה סול בצעקה.
אנחת ייאוש נפלטה מפי. סגרתי את ארון הבגדים הלבן לאחר שהוצאתי ממנו ג׳ינס כהה ומשופשף וחולצת טריקו אדומה קצרצרה. ״הכל בסדר.״ עניתי באדישות.
״הכל בסדר?״ שאלה בתדהמה. היא הנידה בראשה ופערה את פיה. ״את קולטת שאת פאקינג נעלמת באמצע המשמרת אתמול?״ שאלה ברטוריות. ״שבגללך משי ואני היינו צריכות להישאר יותר זמן ו…״
״ומה?״ התפרצתי לדבריה בגסות. ״ולעזוב סופסוף את השולחן של הבנים ולהזיז את התחת השמן שלכן ולעבוד לשם שינוי?״ שאלתי בעצבים.
סול הנידה בראשה וחייכה חיוך מזויף. ״זה העניין, אביה?״ שאלה באותה נימה. ״את מקנאה?״ בהתגרות.
״מקנאה?״ חזרתי על דבריה בטון מזלזל. ״במה יש לי לקנא?״ שאלתי. בהרבה דברים אולי?
״לא יודעת.״ היא משכה בכתפיה באדישות. ״אולי בזה שבנים רוצים אותי ולא אותך.״ היא עקצה אותי. ״שאני יותר יפה ממך?״ שאלה. ״שבכל מקום שאנחנו הולכות כולם מחמיאים לי כמה שאני יפה ולך לא?״
המילים של סול בהחלט נכנסו לי ללב כמו סכין. כמה שאני שונאת להגיד את זה. כן, אני מקנאה! מקנאה שסול לא צריכה לעשות הרבה בשביל להשיג את מה שהיא רוצה, שיש לה מחזרים מחולון ועד אילת. ״עופי מפה.״ פתחתי את הדלת והוריתי לה לעזוב את חדרי.
״מה זה?״ שאלה המומה מתגובתי.
״שמעת מה אמרתי.״ השבתי בקרירות. ״אני לא רוצה אותך כאן יותר.״
״אביה…״ סול הביטה בי במבט מלא רחמים. ״אני באמת מצטערת.״
נענעתי בראשי וחייכתי חיוך מזויף. ״אין לך על מה, סול.״ מלמלתי חלושות.
״לא.״ אמרה בביטול. ״אני לא הייתי בסדר, לא הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי.״ אמרה בעצב. ראיתי את החרטה שהייתה בעיניה באותו רגע. יכולתי לסלוח לה. יכולנו להשלים ולחזור להיות החברות הכי טובות ממש כמו שהיינו לפני רבע שעה, אבל לא יכולתי. אני יודעת שזה יישמע רע ואפילו מגעיל, אבל כן… אני מקנאה בסול! תמיד קינאתי בה!
הנדתי בראשי לשלילה. ״מצטערת, סול.״ מלמלתי בקול שבור. ״מילים שנאמרו, אי אפשר לקחת חזרה.״ אמרתי בקרירות.
״אביה…״
״אני רוצה שתלכי עכשיו.״ מלמלתי ומיהרתי להשפיל את מבטי.
סול פלטה אנחת ייאוש מפיה והנהנה בראשה. ״איך שאת רוצה.״ מלמלה ומילאה א