חיים על הקצה – פרק 12

פרק 12- שינוי

•אביה•
זואי ואני עמדנו בפתח המספרה. חיכינו לספר. ״אתן יכולות לשבת כאן בינתיים עד שהספר יתפנה אליכן.״ אמרה הפקידה בעלת השיער האדמוני וחיוך קטן שיחק על שפתיה הורדרדות והבשרניות.
״תודה.״ זואי הודתה לה בחיוך בשם שתינו.
שתינו התיישבנו על ספת העור השחורה במספרה וחיכינו לתור שלנו. ״אומייגאד!״ צווחה זואי בהתרגשות. ״יש להם את העיתון לאישה החדש!״
״כן…״ מלמלתי חלושות וגלגלתי את עיניי בשעמום.
״אויש,״ נאנחה זואי והביטה בי במבט עקום.
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״אל תשבי ככה סתם.״ אמרה וזרקה לעברי ירחון.
נאנחתי ופתחתי את הירחון ורפרפתי עליו בעיניי. ״משעמם,״ מלמלתי והפכתי את הדף. ״ושוב פעם… משעמם.״ מלמלתי והפכתי דף נוסף. לפתע עיניי נעצרו על תמונה של דוגמנית שלבשה שמלת כלה לבנה וארוכה. לא מפוארת מידי אך גם לא פשוטה מידי. עיניי סרקו את הדוגמנית בעלת העיניים הכחולות כקרח ושיערה הגולש אשר היה אסוף בסיכת קריסטלים. וגופה הדקיק. שמלת הכלה התאימה לגופה בצורה מושלמת.
״אביה? זואי?״ קריאתה של הפקידה העירה אותי ממחשבות. ״הגיע תורכן.״ אמרה בחיוך.
״אומייגאד!״ זואי מחאה כפיים בהתרגשות. אני בניגוד אליה נשארתי קפואה במקומי. אולי אחרי הכל זה לא היה רעיון טוב כל כך לבוא הנה? ״אביה!״ זואי העירה אותי ממחשבות. ״קומי כבר!״ האיצה בי ואחזה בידי.
״לא.״ נענעתי בראשי. ״אני לא… במחשבה שנייה זה לא רעיון כל כך טוב.״ אמרתי בהתחמקות.
״אוייש, תפסיקי!״ אמרה בביטול. ״זה רעיון מעולה, מספיק כבר להיות פחדנית.״
״אני…״ ניסיתי להסביר את עצמי.
״שום דבר!״ היא מחתה. ״אנחנו כבר פה, אביה.״ הזכירה. ״מאוחר מידי להתחרט.״

התיישבתי על הכיסא השחור מול המראה הגדולה ומגבת לבנה כיסתה את ראשי. ״שלום, אביה.״ אמר הספר בחיוך.
״ש_שלום.״ מלמלתי חלושות ושידלתי חיוך.
״טוב… אז לפי בקשתה של אחותך…״
״בת דודה.״ התערבה זואי.
״כן, בת דודה,״ תיקן הספר. ״אני מבין שהולכים על מייק אובר.״ אמר נרגש.
״אני… אני לא…״ מלמלתי חוששת.
״אל תפחדי,״ אמר ברוגע. ״מבטיח לך שתאהבי את השינוי.״ אמר בחיוך.
העפתי מבט לכיוונה של זואי שנראתה דיי נהנית מכל המצב. ״אוקיי.״ אמרתי מהוססת וחייכתי לעברו חיוך מאולץ.
הספר הניח עליי סינר שחור והסיר את המגבת הלבנה מראשי. הוא אחז בידו בזוג מספריים כסופות וגדולות ומסרק לבן. ״אביה,״ הוא התייצב מולי. הבטתי בו במבט שואל. ״השיער שלך… הוא… הייתי רוצה לבקש ממך משהו.״ אמר בפנים רציניות.
בלעתי את רוקי והנהנתי בראשי. הבטתי בו בעיניים שואלות. ״יש ילדה בשכונה…״ הוא הציג בפניי תמונה של אותה ילדה. בתמונה הופיעה ילדה בעלת עיניים חומות גדולות, חסרת שיער אך למרות הכל על שפתיה נפרס חיוך. ״היא איבדה את השיער שלה בעקבות המחלה הארורה.״ סיפר בעצם. כיסיתי את פי עם כפות ידיי והנהנתי בראשי להבנה. לאחר מכן הספר הציג בפניי תמונה נוספת. בתמונה הופיעה ילדה בעלת עיניים חומות גדולות ושיער זהוב גולש. ״זאת היא לפני המחלה.״ הסביר. העפתי מבט בשתי התמונות, לא היה אפשר להאמין ששתי התמונות מתארות את אותה הילדה. הבלונדינית בעלת עיניי השקד והשיער הזהוב. ״כבר כמה חודשים שהילדה הזאת… אין לה שיער. כבר חודשיים שאנו, צוות המספרה ואני מנסים למצוא את השיער המושלם עבורה בכדי שנוכל ליצור עבורה את הפיאה המושלמת.״ סיפר. ״אז רציתי לדעת אם את מסכימה… מסכימה לתרום לה את השיער שלך?״ שאל בזהירות.
אם לומר את האמת, אני שונאת כל חלק וחלק בעצמי, אם זה את העיניים החומות שלי שנראות רגילות לחלוטין, או את הגוף שלי. אבל את השיער שלי… זה אולי הדבר היחידי שלא הייתי משנה בעצמי. ״אז מה את אומרת?״ שאל בציפייה.
בלעתי את רוקי והשפלתי את מבטי. שקלתי את הצעתו בכובד ראש. ״את תעשי מצווה ענקית.״ הוא ניסה לעודד אותי.
נענעתי בראשי. ״אם לומר את האמת,״ התחלתי לומר. ״אני שונאת כל פרט פרט שקשור אליי, אם זה הגוף שלי, העיניים, האף…״ מיניתי בעזרת אצבעותיי. ״אבל… אם יש דבר שאני מתחברת אליו אצלי, זה השיער שלי.״ אמרתי בכנות.
״אז אני מבין שהתשובה היא לא.״ אמר בעצב.
העפתי מבט בשנית בשתי התמונות, ועצב גדול הציף אותי כאשר התבוננתי בילדה המסכנה. סרטן זה דבר נורא. מי כמוני יודעת כמה הוא נורא. לפני חצי שנה המחלה הארורה לקחה ממני את גיא. הידיד הכי טוב שלי. אני לא מתכוונת לתת לה לקחת איתה עוד מישהו, לפחות לא במשמרת שלי! זה נכון. אני אוהבת את השיער שלי, אבל הוא עוד יצמח.
״אני מסכימה!״ אמרתי במהירות.
״מה?״ שאל הספר בתדהמה.
״אני מסכימה לעשות את זה.״ אמרתי בחיוך ומחיתי דמעה בוגדנית אשר זלגה מעיניי.
״אין לך מושג אפילו איזה מעשה אצילי את עושה.״ אמר בגאווה. הנהנתי בראשי בחיוך.

״את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה, אביה?״ שאל הספר בשנית.
לקחתי נשימה עמוקה והזדקפתי במקומי. הנהנתי בראשי בחיוב. ״כן.״ מלמלתי חלושות. הספר הנהן בראשו והחל להצמיד את זוג המספריים הכסופות אל שיערי. מגע המספריים על שיערי גרם לי לצמרמורות לעבור בגופי. ״לא חייבים לעשות את זה אם את לא שלימה עם זה, אביה.״ הזכיר הספר.
״לא.״ הנדתי בראשי. ״אני שלמה עם זה לגמרי.״ אמרתי ואילצתי חיוך.
״את בטוחה?״ שאל שוב.
״כן.״ עניתי במהירות.
״כי אם לא אז…״
״תגזור אותו כבר!״ האצתי בו. פחדתי שעוד שנייה אחת מיותרת ואני עלולה לקום, לקחת את הרגליים שלי ולהתחרט.
״כרצונך.״ הספר הנהן בראשו והחל לגזור את שיערי. הנחתי את כפות ידיי על פניי. רעש המספריים נשמע ושאריות שיער נפלו על הרצפה. הדמעות החלו לזלוג מעיניי, ניסית לעודד את עצמי בכך שאני עושה את הדבר הנכון.
״זהו!״ הכריז הספר. הסרתי את כפות ידיי מפניי בחשש. הספר נופף מול עיניי עם הצמה שלי. ״עשית מעשה גדול, אביה.״ אמר בהתרגשות. לפתע נשמעו קולות עידוד ומחיאות כפיים ברחבי המספרה. מה שגרם לחיוך קטן להתפרס על פניי. אישור לכך שעשיתי את הדבר הנכון.

הצגתי את הסיפור שלי בפני הפסיכולוגית אשר ישבה מולי מוקסמת לגמרי מהסיפור שלי כאשר בעיניה הופיעו להן כמה דמעות בוגדניות.
״באמת עשית מעשה מדהים, אביה.״ אמרה בהתרגשות ומחתה את הדמעות מעיניה.
״תודה.״ הודיתי לה בחיוך.
״אז… איך הגבת כאשר ראית השינוי?״ שאלה בסקרנות. ״אהבת את התוצאה הסופית?״ שאלה. חיוך קטן נפלט מפי והזדקפתי במקומי.

לאחר ״שהמהפך״ בכבודו ובעצמו הושלם, הגיע הזמן לראות את התוצאה הסופית. התייצבתי מול המראה, המומה לגמרי מהדמות החדשה אשר ניצבה מולי. ילדה בלונדינית בעלת שיער קצר וזהוב שקצוותיו ורדרדות. ״נו?״ שאלה זואי בהתרגשות.
״מה את אומרת, אביה?״ שאל הספר בציפייה. מבטיהם של כל הנוכחים במספרה התמקדו בי. העברתי את ידי על שיערי ״החדש״. הנהנתי בראשי וחיוך קטן נפלט מפי. חיוך אמיתי לשם שינוי. ״האמת…״ מלמלתי בעודי מסרקת את שיערי בעזרת ידי. כולם הביטו בי בציפייה. ״האמת שאני דיי אוהבת את מה שאני רואה.״ משכתי בכתפיי בשובבות.

״פעם ראשונה בחיים שלי שהרגשתי באמת שלמה בנוגע למשהו שקשור בי.״ סיפרתי. הפסיכולוגית הנהנה בראשה בחיוך והשפילה את מבטה אל מחברתה וכתבה בה כמה דברים. התרווחתי על הכסא בהקלה ושיחקתי בשיערי. הפסיכולוגית הריצה את מבטה ממחברתה אליי והניחה את העט על מחברתה. ״הזמן שלנו להיום נגמר.״ הודיעה בחיוך.
הנהנתי בראשי להבנה. ״רק… בקשה קטנה עד לפעם הבאה שניפגש.״ ביקשתי.
״מה שתרצי.״ אמרה בקולה העדין.
״אני רוצה שתוסיפי אל המחברת שלך את המשפט הבא,״ הודעתי. הפסיכולוגית פתחה את מחברתה ואחזה בעט הפיילוט הכחול בידה והביטה בי בציפייה. ״שינוי לא יבוא אם אנחנו נחכה לאדם אחר או זמן אחר. אנחנו האדם שחיכינו לו. אנחנו השינוי שאנו מחפשים.״