חיים על הקצה – פרק 13

פרק 13- יום חופש

•אביה•
״פיו…״ אנחת הקלה נפלטה מפי. זואי ואני קרסנו על ספת העור השחורה בבית לאחר יום מפרך של קניות. והנחנו את שקיות הקניות על הרצפה. ״כמה כיף להיות בבית.״ מלמלתי בהקלה. זואי הגניבה לעברי מבט וחייכה חיוך קטן והנהנה בראשה להסכמה. חלצתי את נעליי מרגליי והנחתי את רגליי על השולחן וכך גם עשתה זואי.
״וואו… איזה יום, הא?״ מלמלה זואי בחיוך.
״כן. יום מדהים.״ מלמלתי בחולמניות והדלקתי את הטלוויזיה.
״אוף, כבר נמאס לראות חדשות.״ קיטרה זואי וחטפה את השלט מידי.
״כן…״ מלמלתי חלושות. ראשי היה טרוד במחשבות על ליאור. ידעתי שליאור כעת לוחם ברמת הגולן. למעשה אני היחידה שידעה את זה מכל בני הבית. ליאור החליט לא לספר על כך לאימא כי לא רצה להדאיג אותה יותר מידי במיוחד עכשיו במצבה ולכן ביקש ממני לשמור את העניין בסודיות. כל כך הייתי רוצה שליאור יהיה כאן עכשיו, בבית. איתי.
״אז שנראה האנטומיה של גריי?״ זואי העירה אותי ממחשבות.
״מה… אמרת משהו?״ שאלתי בבלבול.
״שאלתי אם בא לך שנראה האנטומיה של גריי.״ אמרה.
״כן… בטח.״ השבתי ושידלתי חיוך.
״טוב, קחי.״ זואי זרקה לעברי את השלט בפתאומיות וקמה מהספה.
״לאן את הולכת?״ שאלתי בתמימות.
״להכין את הדבר שבא הכי טוב עם מרתון בטלוויזיה.״ אמרה מצחקקת.
״לא… לא הבנתי כל כך.״ מלמלתי מבולבלת.
״פופקורן! דא!״ ענתה בהתרגשות. ״חכי לי כאן, חמש דקות והפופקורן מוכן.״ אמרה ורצה אל המטבח. ניצלתי את הזמן שנותרתי לבד בסלון ונשאתי תפילה קטנה בליבי. ״אלוקים שבשמיים, אני מקווה שאתה שומע אותי,״ מלמלתי והרמתי את מבטי אל השמיים. ״אני מתחננת אלייך ומבקשת בכל לשון של בקשה שתשמור על ליאור בן הרוש, שיחזור הביתה בריא ושלם ואיתו כל חיילי ישראל.״ מלמלתי וכיסיתי את פניי עם כפות ידיי. ״בבקשה ממך, בורא עולם… הוא כל מה שיש לי.״ מלמלתי חלושות.
״טוב… לא מצאתי פופקורן אבל מצאתי…״ קולה של זואי נשמע מכיוון המטבח וזואי החלה להתקרב. מיהרתי להסיר את כפות ידיי מפניי לא לפני שמלמלתי עוד בקשה אחרונה. ״שומעת?״ זואי התיישבה לידי על הספה. ״לא היה לכם פופקורן אז הבאתי משהו אחר, טוב יותר אפילו.״ אמרה נרגשת.
״יש טוב יותר מפופקורן?״ שאלתי בפליאה. מאז שאני מכירה את זואי פופקורן תמיד היה המאכל האהוב עליה ביותר. טוב… אחרי שוקולד.
״גלידה!״ צווחה זואי ומחאה כפיים בהתרגשות.
״אויי.״ הנחתי את ידי על מצחי.
״מה הבעיה בגלידה?״ שאלה המומה ועיקמה את פרצופה.
״את יודעת כמה קלוריות זה?״ שאלתי בחצי צעקה.
״שטיות…״ אמרה בביטול.
״בשבילך אולי.״ אמרתי מצחקקת. ״בשבילי זו ממש לא שטות.״ הצבעתי על עצמי. ״תסתכלי עליי, אני נראית כמו הפרה מהעטיפה של השוקולד.״
היא בחנה אותי בעיניה ונענעה בראשה. ״את סתם מגזימה עכשיו.״ אמרה בביטול
״אני לא!״ התגוננתי.
״את כן!״ השיבה באותה נימה.
״אוף.״ נאנחתי וצנחתי על הספה.
״את בעצמך אוף.״ אמרה זואי בילדותיות וצנחה על הספה ושילבה את ידיה. ״יודעת מה?״ שאלה. ״אני אוכל את הגלידה לבד, ככה גם יישאר לי יותר.״ אמרה בהתגרות ותחבה בפיה כפית גלידה.
״בחיי את…״ מלמלתי בתדהמה ונענעתי בראשי. לקחתי את הכפית הכסופה אשר הונחה על השולחן ותחבתי אותה בתוך קופסאת הגלידה והכנסתי לפי.
״היי!״ אמרה זואי בילדותיות. ״לא סיכמנו שהגלידה הזו שלי?״ היא קירבה את קופסאת הגלידה אליה.
״באמת נראה לך שאני אתן לך לאכול את הגלידה הטעימה הזו לבד?״ שאלתי ברטוריות ותחבתי כפית נוספת אל תוך פי.

שתינו ישבנו על ספת העור השחורה וצפינו בפרק נוסף של ״האנטומיה של גריי״. ״טוב… זו ללא ספק הסדרה הכי טובה אבר!״ אמרה זואי בהתלהבות.
״לגמרי!״ הסכמתי איתה וחיוך קטן נפלט מפי. תוך כדי שצפינו בטלוויזיה הגנבתי מבט חטוף לכיוונה של זואי שאכן נראתה דיי שקועה ומרוכזת בטלויזיה. ״זואי…״ מלמלתי חלושות כאשר הרגשתי שזה הרגע המתאים. זואי המהמה והסיטה את מבטה אליי. היא הביטה בי במבט שואל. ״תודה.״ הודיתי לה בחיוך. ״מאוד נהניתי איתך היום.״ סיכמתי.
״גם אני איתך.״ השיבה ברכות. ״אני שמחה שחזרנו לדבר.״ אמרה בכנות.
״גם אני.״ השבתי והנחתי את ראשי על כתפה וחיוך קטן שיחק על שפתיי.
הפלאפון שלי צלצל בפתאומיות וגרם לשתינו לבהלה קלה. הרמתי את ראשי מכתפה של זואי בבהלה ולקחתי את הפלאפון שלי מן השולחן. על הצג התנוסס שמה של מעיין. אחת המלצריות במסעדה של יוסי. ״מה היא רוצה?״ מלמלתי לעצמי. זואי בתגובה משכה בכתפיה באדישות וסימנה לי לענות לשיחה. החלקתי עם אצבעי על המסך והצמדתי את הפלאפון אל אוזניי ועניתי לשיחה בלית ברירה. ״היי,״ מלמלתי חלושות אל תוך הפלאפון וניסיתי להישמע נחמדה.
״אביה?״ נשמע קולה של מעיין מצידו השני של הקו.
״זאת אני.״ השבתי בציניות.
נשמעו צחקוקים על הקו. ״תקשיבי… אני… יש מצב אני מבקשת ממך משהו קטן?״ שאלה בחוסר נעימות.
״כ_כן. ברור!״ עניתי במהירות.
״אני… יש מצב את… את מחליפה אותי היום במועדון?״ שאלה.
״אני… לא… לא כל כך….״
״אני יודעת שהיום זה היום החופשי שלך, אבל בכל זאת, תעשי לי את הטובה הזאת?״ שאלה.
בלעתי את רוקי ושתקתי. אני באמת רוצה לעשות את הטובה הזו עבור מעיין?״ שאלתי את עצמי. בכלל מגיע לה שאני אעשה לה את הטובה הזאת?
״תקשיבי, אני יודעת שאנחנו לא החברות הכי טובות, אבל זה ממש חשוב לי.״ אמרה ברכות.
זואי הביטה בי מהצד במבט שואל. התחלתי לשחק בשיערי בשעמום. ״למה… למה את מבקשת את זה דווקא ממני?״ שאלתי בישירות.
״האמת, סול הציעה לי לשאול אותך.״ אמרה בכנות. ״היא אמרה שאת הכי זקוקה לתוספת הזאת מכל הבנות במועדון.״ אמרה. סול… הייתי צריכה לדעת שהיא קשורה לזה. כאילו… באיזו זכות בכלל היא עושה את זה? מפיצה עליי שמועות במועדון שאני ילדה מסכנה. ״אז מה את אומרת, אביה? תעשי עבורי את הטובה הזאת?״ קולה של מעיין העיר אותי ממחשבות.
בלעתי את רוקי ופלטתי אנחה מפי. העפתי מבט בזואי שהביטה בי במבט שואל. ״מצטערת.״ אמרתי בעצבות מזוייפת. ״אני פשוט דיי עייפה.״ אמרתי בכנות.
״א-אוקיי.״ אמרה חלושות. ״אני מבינה.״ מלמלה בעצב.
״בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.״ מלמלתי אל תוך הפלאפון וניתקתי את השיחה.
זרקתי את את הפלאפון על השולחן בעצבים וכיסיתי את פי עם כף ידי. ״וואו… מה זה היה?״ שאלה זואי בפליאה. ״עוד שנייה הפלאפון שלך היה מתנפץ מרוב העוצמה.״ אמרה בגיחוך.
״סתם. איזו מישהי מהעבודה שביקשה טובה.״ השבתי.
״ובגלל זה את עצבנית כל כך?״ שאלה זואי.
נענעתי בראשי ופלטתי גיחוך מפי. ״את קולטת שאנשים במועדון מתייחסים אליי כמו אל פאקינג מסכנה?״ שאלתי בעצבים.
״מה?״ שאלה בתמימות.
״הינה, זאת שדיברת איתה. היא ביקשה ממני שאחליף אותה הערב במשמרת, שאלתי אותה למה דווקא היא מבקשת את זה ממני, אז היא אמרה כי אני הכי זקוקה לכסף הזה. את קולטת?״ הרמתי את גבותיי ופרשתי את ידיי לצדדים.
״אני לא מבינה, אביה.״ זואי נראתה מבולבלת. ״למה שיחשבו עלייך דבר כזה?״ שאלה.
״כי יש מישהי… מישהי שמפיצה עליי פאקינג שמועות.״ השבתי בחצי צעקה.
אם יש דבר שאני הכי שונאת והוא ממש אבל ממש לא יתקבל על הדעת מבחינתי זה רחמים. אני שונאת שמרחמים עליי. שונאת!
״טוב… אביה,״ זואי ניסתה להרגיע אותי. ״תני לאנשים האלה לחשוב עלייך מה שהם רוצים.״ אמרה זואי.
הנדתי בראשי. ״אני באמת לא מבינה למה היא עושה לי את זה.״ צעקתי בתסכול.
״די,״ זואי הניפה את ידה בביטול. ״את בחופש היום, זוכרת?״
״הו, חופש.״ מלמלתי וצנחתי על הספה. ״גם כן חופש.״ רטנתי ושילבתי את ידיי על חזהי ברוגז.
״ומה עושים בחופש?״ שאלה בחיוך ורכנה לעברי.
״נחים?״ שאלתי בהיסוס.
״שוכחים מהבעיות.״ השיבה בחיוך. ״אז בואי נשכח מהשיחת טלפון הטיפשית ונתמקד במה שבאמת חשוב עכשיו.״ הציעה.
״ומה באמת חשוב עכשיו?״ שאלתי.
״האנטומיה של גריי, כאילו?״ שאלה ברטוריות והצביעה עם ידה על הטלוויזיה.
הנהנתי בראשי וצחקוק קטן נפלט מפי. ״כבר אמרתי לך כמה אני שמחה שאת פה?״ שאלתי בחיוך.
״כן, אבל תמיד כיף לשמוע את זה עוד פעם.״ חיוך מתוק התפרש על פניה והיא השעינה את ראשה על כתפי.