חיים על הקצה – פרק 15

פרק 15- קנאה

•אביה•
מהי קנאה בכלל?
קנאה היא רגש מרוכז מאוד. היא מערבת בתוכה כאב ותחושה עמוקה של חוסר אמונה וייאוש, ההופכים לקנאה כאשר אני מסתכלת על אנשים שיש להם את מה שאין לי. היא מגיעה לרוב עם תסכול מאחר והיא צומחת בתוכנו מאותה הקרקע הרגשית המצמיחה את התסכול שלנו.
״הקנאה מכרסמת במקנא כחלודה המכרסמת בברזל.״

ישבתי על ספת העור השחורה מכוסה בשמיכת פוך ורדרדה וזוג ידיי אוחזות בספל חרסינה לבן ובתוכו שוקו חם. ניצלתי את ההזדמנות שזואי ואריאל מדברים להם בפתח וראיתי פרק נוסף של משחקי הכס. ידעתי שאילו זואי הייתה כאן לידי אין סיכוי שהיא הייתה נותנת לי לראות פרק של משחקי הכס, או בכלל לתת לידי לגעת בשלט השחור. טוב… יכול להיות שאחרי הכל עליי באמת ״להודות״ לאריאל על שהחליט לצוץ פתאום ולהרוס את ערב הבנות המוצלח שזואי ואני אירגנו. הסטתי את מבטי אל מסך הטלוויזיה וניסיתי להתרכז בפרק שלו חיכיתי זמן לא קצר, אך הצחקוקים של זואי ואריאל גרמו לי לסטות ממטרתי. ״אויי, אתה באמת חמוד.״ נשמע קולה הצווחני של זואי ואיתו גם מעט צחקוקים. גלגלתי את עיניי בשעמום וכיביתי את הטלוויזיה. ממילא אין לי חשק לצפות בטלויזיה עכשיו. וגם ממש ממש לא בא לי לשבת כאן ולשמוע את הפלירטוטים המתמשכים של זואי ואריאל. הסרתי את השמיכה מגופי והנחתי את ספל החרסינה הלבן על השולחן. אביה הישנה הייתה מענה את עצמה ונותנת לעצמה לסבול, אבל אביה החדשה… אביה החדשה לא תתן לעצמה לסבול אפילו לשנייה אחת מיותרת. התרוממתי מספרת העור השחורה וניקיתי מגופי שאריות של פופקורן וסילקתי מאיזורי עטיפות של חטיפים. אני את שארית הלילה הולכת לבלות במועדון!
בדיוק ברגע שעמדתי לעזוב את הסלון זואי ואריאל ניצבו מולי. עיניי פזלו אל ידיהם כאשר הבחנתי בהם אוחזים יד ביד. אוקיי… נשימות עמוקות תתנהגי רגיל, הם כולה מחזיקים ידיים. ניסיתי להרגיע את עצמי. ״הו, היי.״ חייכתי לעברם חיוך מזויף ונופפתי להם בידי. שניהם הביטו אחד בשנייה בעיניים במבטים מובכים. במשך כמה רגעים שתיקה מביכה שררה בחדר. באותו רגע המוח שלי נתן הוראה לרגליים שלי לקום וללכת. ״אממ… טוב אני… לילה טוב.״ מלמלתי חלושות ומיהרתי לעזוב את הסלון מתוך אי נעימות.

״אני לא מקנאה!״ צעקתי בייאוש.
הפסיכולוגית סידרה את משקפיה על עיניה ומפיה נפלט חיוך קטן. ״זו בדיוק התגובה לקנאה, אביה.״ אמרה.
״די עם זה!״ מחיתי וצנחתי על הכסא.
״קנאה זו תגובה לגיטימית לגמרי, גם אני הייתי פעם בגילך, אני יודעת מה…״
״מספיק!״ קטעתי את דבריה בגסות. ״אני לא מקנאה וזהו.״ קבעתי.
״אז איך מסבירה את ההתנהגות המוזרה שלך?״ שאלה.
״אריאל… הוא חצוף.״ סיכמתי.
״כן, יכול להיות שהוא חצוף אבל הוא גם חתיך, מדהים, מצחיק…״ על שפתיה התפרס חיוך מתגרה.
״אוח…״ גנחתי והנחתי את זוג ידיי על ראשי. ״את מעצבנת.״ רטנתי.
״מעצבנת כי אני צודקת?״ שאלה בהרמת גבה. אני בתגובה גלגלתי את עיניי בזלזול.
״מעצבנת כי את מעצבנת.״ מלמלתי חלושות ושילבתי את ידיי על חזהי.

״בלונדה,״ לפתע הרגשתי נגיעה על כתפי. וואו… שוב פעם הצמרמורות, לעזאזל איתן. הבטתי בו במבט חטוף. ״לילה טוב,״ מלמל בקולו המסוקס והסקסי כל כך.
בלעתי את רוקי והנהנתי בראשי. ״לילה טוב.״ מלמלתי חלושות ולקחתי את המפתחות מהשולחן.
״אביה!״ זואי קראה בשמי ברכות. הבטתי בה במבט שואל. ״לאן?״ שאלה בבלבול לאחר שהבחינה בידי אוחזת במפתחות. אוח, איך לעזאזל אני הולכת להסביר לה את הסיבה שבגללה אני הולכת בפתאומיות?
בלעתי את רוקי. ״מסתבר ש… שהמצב במועדון קשה משחשבתי, יוסי צריך אותי שעות נוספות.״ תירצתי.
״א_אבל… אמצע הלילה עכשיו.״ אמרה זואי.
פלטתי אנחה מפי. ״עבודה זו עבודה.״ פרשתי את ידיי לצדדים.
״זה היום החופשי שלך, אביה.״ הזכירה זואי. ״זה לא פייר.״
חייכה לעברה חיוך מזויף והבטתי באריאל במבט חטוף. ״החיים לא פיירים.״ מלמלתי חלושות. ״גם ככה נראה לי שאני דיי מיותרת.״ אמרתי בכנות והבטתי בה ובאריאל שראו עליי שהוא רק מת שאני אתחפף משם כבר.
״מיותרת?״ שאלה זואי בפליאה. ״ממש לא!״ אמרה בביטול.
״עזבי אותה… יש לה עבודה, עבודה זה חשוב.״ אמר אריאל. חכה חכה, את החשבון בנינו אנחנו עוד נסגור בהמשך.
פלטתי גיחוך מפי. ״תהנו.״ מלמלתי ופתחתי את הדלת. ברגע האחרון הרגשתי נגיעה עדינה על כתפי. ״אני באמת לא חושבת שכדאי שתלך לבד בשעה כזאת.״ אמרה זואי בדאגה.
״זה בסדר, אל תדאגי.״ שידלתי חיוך.
״אולי אריאל ייקח אותך?״ הציעה והביטה באריאל בחיוך.
״אממ.. אני…״ אריאל העביר את ידו בשיערו. הבטתי באריאל ומיהרתי להשפיל מבט.
״לא צריך!״ מחיתי. ״אני אסתדר.״ אמרתי ויצאתי מהבית במהירות לפני שמישהו יספיק להגיב.
יצאתי מהבית לבושה בטרנינג ורדרד, תחבתי את ידיי בתוך כיסיי מנסה להתגבר על הקור הכבד ועל הרוחות החזקות. כבר שכחתי מה זה לצאת מהבית בשעות כאלה. אני באמת לא מבינה מה חשבתי לעצמי לצאת מהבית בשעה כזאת, בקור הזה. לבד! טוב… מספיק להיות פחדנית. צעק עליי הקול שבראשי. מאוחר מידי להתחרט עכשיו. הזכיר.
התהלכתי בצעדים מרושלים מרחוב לרחוב. הרחובות היו שוממים, פנסי רחוב בודדים האירו את דרכי ומספר מועט של מכוניות נסעו על הכביש באותה שעה. ואנשים… לא היו בכלל. לפתע, הרגשתי את עצמי נזרקת אחורנית בפתאומיות ובעוצמתיות, הדבר האחרון שראיתי לפני שעיניי נעצמו היה צל גדול מעליי. ומשם הכל הפך להיות שחור.