חיים על הקצה – פרק 16

פרק 16- תאונה

•אביה•
פקחתי את עיניי באיטיות, כאבי ראש נוראיים תקפו אותי. למולי ניצבה דמות של גבר בסביבות גיל העשרים לחייו בעל שיער שטני קצוץ ועיניים חומות בורקות. במשך כמה רגעים בחנתי את הסביבה בה אני נמצאת. דרך עיניי החומות הבחנתי בשידה לבנה אשר מוקמה ליד המיטה, ארון לבן גדול ופוסטרים של כל מיני בנות בבגד ים תלויים על הקיר. אוקיי, אני בחדר, אבל לא בחדר שלי. איפה אני לעזאזל ומי זה?
״הו, סוף סוף התעוררת.״ הבחור בעל עיני השקד הביט בי בחיוך וליטף את ראשי.
״תתרחק ממני!״ צעקתי ונרתעתי ממגעו.
״תרגעי,״ הוא צחק.
״מי אתה?״ שאלתי בפחד. ״מה אתה רוצה?״ התחלתי להתקיף אותו בשאלות. ״חטפת אותי?״ הנער כתגובה פרץ בצחוק. ״תענה לי!״ האצתי בו.
״תרגעי, בובה.״ אמר ברוגע. ״בסך הכל עשינו תאונונת קטנה.״ סיפר בקצרה.
״תאונה? מה… איך זה קרה?״ שאלתי מבולבלת.
״אני ממש מצטער.״ הוא התנצל. ״אני אוהב לעשות ריצות בשעות הלילה, כאשר הרחובות ריקים ואין אף אחד שעומד בדרכי, רצתי במהירות כשמוזיקה חזקה התנגנה באוזניי ולא ראיתי אותך על המדרכה.״ הוא סיפר.
טוב… עכשיו זה מסביר את המכות היבשות על גופי ואת כאב הראש החזק שלי כתוצאה מהנפילה הפתאומית. ״את רעבה?״ הבחור בעל עיני השקד העיר אותי ממחשבות.
״אממ… מה?״ גירדתי בראשי במבוכה.
״שאלתי אם את רעבה.״ אמר בחיוך.
״תקשיב אני… תודה אבל אני… נראה לי שאני אלך הביתה.״ אמרתי ואילצתי את עצמי לקום מהמיטה למרות הסחרחורת שתקפו אותי באותו רגע תפסתי בראשי בשתי ידיי וניסיתי לייצב את עצמי על הקרקע.
״אני באמת חושב שכדאי שתשארי פה בינתיים.״ הציע. ״לפחות עד שתרגישי טוב יותר.״
הנהנתי בראשי בחיוב. ״אוקיי.״ אמרתי בכניעה. ״אבל איך שאני מרגישה טוב יותר אני עפה מכאן.״ קבעתי.
״מה שתגידי.״ הוא הרים את ידיו לגובה כתפיו כחף מפשע. ״אבל בינתיים, כדאי שתאכלי משהו.״
״בסדר, נודניק.״ צחקקתי.
״אממ… את רוצה להתקלח לפני האוכל?״ שאל. צחקוק קטן נפלט מפי כתוצאה מהמבוכה אשר תקפה אותי באותם רגעים. ״אממ…״ משכתי בכתפי בשובבות.
״בכל מקרה, יש לך כאן בגדים נקיים ומגבת. במידה ותרצי להתקלח.״ אמר.
״ת-תודה.״ הודיתי לו.
״תהני.״ הוא חייך אליי חיוך רחב ויצא מהחדר מותיר אותי מאחור עם חיוך דבילי על הפנים.

התיישבתי על המיטה הלבנה. הבטתי בבגדים ובמגבת אשר היו מונחים על המיטה. לקחתי אותם בידי ופסעתי אל חדר האמבטיה הקרוב לחדר.
נכנסתי אל חדר האמבטיה. במשך כמה רגעים בחנתי אותו בעיניי. חדר נקי, מסודר. הסטתי את מבטי אל הכיור בו היו ממוקמות שתי מברשות שיניים. בטח שלו ושל החברה שלו. תהיתי לעצמי. תליתי את המגבת על מתקן התלייה ויחד איתה גם את הבגדים הנקיים. הדלקתי את הטוש במקלחת והתחלתי לפשוט את בגדיי כאשר זרם המים נשמע ברקע ומעלה אדים. אספתי את שיערי בעזרת סיכת גדולה אשר מצאתי על הכיור באמבטיה. טוב… אני מניחה שמי שזו לא תהיה לא תכעס אם אשאיל אותה לכמה דקות. נכנסתי אל תוך האמבטיה החמימה ונתתי לזרם המים אט אט לשטוף את גופי.

יצאתי מחדר האמבטיה לבושה בבגדים הנקיים והחדשים. פיזרתי את שיערי הזהוב בעל הקצוות הורדרדות על כתפי. יצאתי מהחדר בצעדים שקטים וזעירים אל כיוון המטבח.
התיישבתי בשקט על אחד הכסאות במטבח. ״הו, הינה את!״ אמר כאשר הבחין בי.
״הינה אני!״ הצבעתי על עצמי ופלטתי גיחוך מפי.
״בואי, האוכל עוד שנייה מתקרר.״ אמר כאשר הניח את האוכל על השולחן.
״וואו!״ אמרתי מוקסמת למראה המטעמים אשר היו מונחים על השולחן.
״אימא שלי לימדה אותי להכין הכל.״ הצהיר.
״אתה רוצה להגיד לי שאת כל הזה הכנת לבד?״ שאלתי המומה.
״טוב… יש כמה דברים שלא אני הכנתי.״ הוא החל להתוודות. ״נגיד… את החלב קניתי במכולת.״ אמר בציניות.
״לא מצחיק.״ אמרתי ופלטתי צחקוק מפי.
״אם זה לא מצחיק אז למה את צוחקת?״ שאל בהרמת גבה.
״כי…״ עשיתי את עצמי חושבת.
״כי?״ הוא השלים אותי.
״טוב… לא אמרת לפני רגע שהאוכל מתקרר?״ ניסיתי להעביר נושא.
״יש לך מזל שאני רעב, אחרת אין סיכוי שאני הייתי מוותר לך.״ אמר בכניעה.
״כן ברור.״ גיחכתי.

״רגע, לא סיפרת לי כלום על עצמך.״ אמרתי בעודי תוחבת לפי עוד פרוסת לחם עם חביתה. הוא הביט בי במבט משועשע. ״מה?״ שאלתי מובכת. ״אני דיי רעבה.״ אמרתי בפה מלא ומשכתי בכתפיי בשובבות.
״לא אמרתי כלום.״ הוא פרש את ידיו לצדדים.
״טוב, אז תתחיל לספר מיד!״ האצתי בו.
אנחה נפלטה מפיו. הוא השעין את מפרקיו על השולחן. ״מה את רוצה לדעת?״ שאל בחיוך.
״נתחיל בזה שתגלה לי איך קוראים לך.״ אמרתי בחיוך.
הוא נענע בראשו בחיוך. ״נעים מאוד, ראם. ראם הרפז.״ הוא הושיט לי את ידו ללחיצת יד.
הנחתי את ספל החרסינה הלבן על השולחן ולחצתי את ידו. ״אביה בן הרוש.״ הצגתי את עצמי בחיוך.
״אז, אביה…״ הוא מלמל את שמי בחיוך שגרם גם לי לחייך. ״אני חייב להודות שאת מאוד מיוחדת.״ הוא החמיא לי.
״מיוחדת? אני? וואו.״ הגבתי בהלם מוחלט.
״מה?״ שאל מבולבל.
״פשוט… מאז שאני זוכרת את עצמי אף אחד מעולם לא אמר עליי שאני מיוחדת.״ סיפרתי.
״אז הם עיוורים שלא רואים מה יש להם מול העיניים.״ הוא אמר וגרם לי ללחיי להאדים כתוצאה מהמבוכה.
״יפה לך אדום.״ הוא התגרה בי.
״תפסיק כבר!״ צחקקתי ודחפתי אותו בכתפו.
״אני דווקא אוהב את זה שאת מסמיקה.״ הוא המשיך להתגרות בי.
״באמת?״ שאלתי בציניות.
״באמת.״ אישר.
״כי אני לא!״ הדגשתי.
״חבל, דווקא צבע אדום מאוד הולם אותך.״ הוא המשיך במשחק הקטן שלו. אין בעיה, חכה חכה.
ניסיתי להילחם עם הסומק אשר איים להתפשט על לחיי וניסיתי להסתיר אותו. ״הכרתי המון בנות בחיים שלי, אבל לאף אחת צבע אדום לא החמיא כמו שהוא מחמיא לך.״ אמר. גירדתי בראשי מתוך המבוכה וניסיתי להשתלט על גלי החום אשר מציפים את גופי ברגעים אלה ממש.
״טוב… שנפנה את השולחן?״ ניסיתי להפיג את המבוכה.
״קדימה,״ הוא קם ממקומו ועזר לי לפנות את השולחן.

•אריאל•
פקחתי את עיניי והבטתי סביבי. ראיתי את זואי ישנה לידי. כנראה שנרדמנו יחד על הספה אתמול כאשר צפינו בסרט יחד. אם לומר את האמת, זואי באמת יפייפיה. אני באמת מרגיש שיכול להתפתח בנינו משהו אמיתי עם הזמן.
קמתי מהספה באיטיות נזהר שלא להעיר את זואי. הנחתי את שמיכת הפוך הלבנה על גופה של זואי ונשקתי לראשה. פסעתי בצעדים קטנים ושקטים לכיוון המטבח. אך ברגע האחרון משהו בתוכי גרם לי לסטות מדרכי למטבח ולעלות במדרגות לחדרה של אביה. לאט לאט התחלתי לדלג ממדרגה למדרגה. התייצבתי במסדרון ועברתי דלת דלת עד שהגעתי לחדרה של אביה. במשך כמה רגעים נעמדתי מול דלת חדרה והתלבטתי מה לעשות. הקשתי על הדלת שלוש נקישות וחיכיתי שהיא תפתח אותה. אך לא הייתה תשובה. החלטתי לפתוח את הדלת בעצמי. היא בטח ישנה. תהיתי. פתחתי את הדלת בשקט ובזהירות והצצתי עם ראשי. ״אביה?״ קראתי בשמה חלושות.

•אביה•
״טוב… אז אני חושב שכבר סיפרתי לך כל מה שאפשר לספר על עצמי.״ אמר ראם בזמן ששנינו ישבנו על ספת העור הלבנה בסלון לאחר שסיימנו לנקות ולסדר את המטבח. ״עכשיו הגיע תורך.״ אמר והפנה אליי את רשות הדיבור.
נשכתי את שפתיי התחתונה וחיוך קטן נפלט מפי. ״תשאל מה שאתה רוצה לדעת.״ עניתי. ״כי אני באמת חושבת שסיפרתי לך כמעט הכל.״ הודיתי בפניו.
״לא.״ הוא אמר.
״את הדבר החשוב ביותר לא סיפרת לי עדיין.״ אמר בישירות.
״טוב… אז תשאל מה שבא לך.״ אמרתי בפתיחות. הרי אין לי משהו להסתיר.
״טוב…״ הוא מלמל ועל פניו התלבש חיוך שובב. הוא חיכך את ידיו זו בזו. ״נתחיל עם הדבר הכי הכי חשוב.״ הוא אמר.
״שהוא?״ שאלתי.
״חבר, יש לך?״ שאל בסקרנות.
בלעתי את רוקי והידקתי את לסתי. התביישתי לחשוף בפני ראם את העובדה שאף פעם לא באמת היה לי חבר. בכל זאת… מי בכלל ירצה אחת כמוני? ״אביה?״ ראם העביר את ידו על שיערי, ממש כמו שעשה אריאל אתמול בלילה.
״אממ…״ התחלתי לגמגם ושיחקתי עם צמידי הזהב על ידי.
״כן?״ הוא הביט בי במבט שואל.
״תראה… אני….״ ניסיתי להסביר את עצמי. ״אני אף פעם לא…״
״לא מה?״ הוא שאל.
״אף לא היה לי חבר.״ אמרתי במהירות.
״אז זה גם אומר שאת…״
״כן!״ קטעתי אותו ומיהרתי להשפיל מבט. הוא שתק. בדיוק כמו שחשבתי שיקרה. ״טוב…״ קמתי ממקומי. ״אני באמת חושבת שכדאי שאני אלך.״ אמרתי.
״חכי שנייה.״ הוא עצר אותי.
״באמת תודה על הכל, על הארוחה, על הבגדים על…״
״אל תלכי.״ הוא הביט בי בעיניו החומות כשקד. ״אני לא הייתי צריך להגיב ככה שלא נדבר על להעמיד אותך במצב הזה.״
״זה באמת בסדר.״ שידלתי חיוך. ״אבל עכשיו אני באמת חושבת שכדאי שאלך, אני כבר מרגישה יותר טוב.״ אמרתי בזמן שפתחתי את הדלת.
״לא.״ הוא סגר את הדלת עם ידו. ״תישארי עוד קצת.״ התחנן.
״אני לא…״ בדיוק כשעמדתי לסיים את המשפט צלצול הפלאפון שלי קטע אותי ברגע האחרון. העפתי מבט חטוף בצג הפלאפון שלי. על הצג התנוסס שמו של אריאל. בלעתי את רוקי והעפתי מבט חטוף בראם לאחר מכן הסטתי את מבטי חזרה אל הצג הפאלפון שלי.
מה עושים? לענות או לא לענות? זאת השאלה.