חיים על הקצה – פרק 17

פרק 17- עוד קצת ואני נשברת

•אביה•
״ביי זואי.״ נשקתי ללחייה לפני שיצאתי מהבית. יצאתי מביתי והמונית כבר חיכתה לי מחוץ לבית, נכנסתי אל תוך המונית והוריתי לנהג לנסוע למועדון.
עברו כבר שבועיים מאז שפגשתי את ראם. מסתבר שראם וליאור למדו יחד באותו בית ספר. בשבועיים הללו ראם ואני הספקנו להתקרב. נפגשנו כמה פעמים מאז. בנוגע לזואי ולאריאל, מסתבר שהיחסים ביניהם לא היו יותר מסטוץ זמני וקצר מאוד. כך לפחות הסבירה זואי. מאריאל לא שמעתי מאז אותו יום שבו הוא התקשר אליי. ״הגענו, ילדה.״ קולו של הנהג העיר אותי מחשבות.
״כ_כן.״ מלמלתי בחוסר נוחות. ״תודה.״ שילמתי לנהג ויצאתי מהמונית.
מוזיקה חזקה בקעה מתוך המועדון. התחלתי לפסוע בצעדים מרושלים אל עבר המועדון. ״הינה עוד יום עבודה מתחיל.״
נכנסתי למועדון, חיפשתי בעיניי דמות מוכרת מבין כל ההמון אשר היו במועדון הלילה. לפתע הרגשתי יד מונחת על כתפי. הסתובבתי אחורנית בחדות. ״איחרת.״ אמר יוסי בקולו המחוספס. ״שוב.״ הוא נאנח. בלעתי את רוקי. בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו . אולי אאמץ את שיטתה של סול? בכל פעם שהיא מאחרת היא זורקת חיוך ומיד הכל מסתדר אצלה. מה הסיכויים שזה יקרה גם אצלי? ״מצטערת.״ התנצלתי וחייכתי חיוך קטן.
בדיוק ברגע שיוסי עמד לפצות את פיו הגיע מאור ואמר שזקוקים ליוסי במטבח. יוסי בלית ברירה נאלץ לעזוב את השיחה ולרוץ אל המטבח. טוב… אולי בכל זאת יש לי טיפת מזל.
התייצבתי בעמדת הבר וקשרתי סביב מותניי סינר שחור. סול ניצבה לידי על הבר וכהרגלה פלרטטה לה עם כמה בחורים חמודים אשר הקיפו את הבר. משי לעומתה התרוצצה על הרחבה עם ההזמנות ותוך כדי בחורים נחמדים מגניבים אל תוך כיסייה פתקים קטעים עם מספרי הפלאפון שלהם. מעיין… מעיין בכלל פטפטה עם שי לי לאורך כל המשמרת. גלגלתי את עיניי בשעמום. משמרת רגילה לחלוטין. כבר התחלתי לספור את השעות בליבי עד שהמשמרת הארורה תגמר ואוכל סופסוף לחזור הביתה למיטה שלי. לעצום את עיניי ולשקוע בשינה.
״אהמ… אביה,״ סול העירה אותי ממחשבות. התנערתי ממחשבותיי והבטתי בה במבט שואל. ״מה קורה עם ההזדמנות?״ שאלה. ״הן לא יכינו את עצמן.״
כשאני חושבת על זה, יכולתי עכשיו לענות לסול ולעשות לה הרצאה שלמה על זה שכולנו עובדות במידה שווה ואני לא משרתת של אף אחד. אבל ממילא היא תגלגל עיניים בזלזול, תתנצל ותמשיך להתנהג באותה דרך. פלטתי אנחת ייאוש מפי. ״קחי.״ הגשתי לה שלוש כוסות זכוכית ריקות. ״תתחילי למלא.״ הוריתי לה ומיהרתי לעזוב את השטח לפני שתוכל להגיב.
התרוצצתי לי במועדון משולחן לשולחן בעוד סול נותרה לבדה על הבר ולשם שינוי עליה לעבוד. אני מודה שדיי נהניתי לראות אותה לשם שינוי עושה עוד דברים במועדון מלבד לפלרטט עם כל דבר שזז. משכתי בכתפיי בשובבות וחייכתי לעצמי חיוך מנצח לעומתה שהיא דיי התקשתה לעמוד בפני העומס הכבד במועדון. במקום מסויים בליבי ריחמתי עליה קצת. מי אמר שהגלגל לא יכול להסתובב?
הנחתי את המגשית על אחד השולחנות והעמסתי עליה כמה כוסות. בדיוק כשהרמתי את הכוס האחרונה והנחתי על המגשית הרגשתי מגע קריר על זרועי אשר גרם לכל גופי להצטמרר ולליבי לזנק ממקומו מרוב בהלה. נרתעתי ממגעו ועזבתי את הכוס אשר כמעט התנפצה לה על השולחן. ״הופה…״ הוא הושיט את ידו ותפס את כוס הזכוכית ברגע האחרון והציל אותה מפני ההתנפצות הצפויה לה. ״אני מניח שאת לא רוצה שיעיפו אותך גם מפה.״ הוא התבדח. אני בתגובה גלגלתי את עיניי בזלזול.
״מה אתה רוצה, אריאל?״ שאלתי בישירות. מה פתאום הוא מחליט לצוץ אחרי שבועיים?
״צריך לדבר.״ אמר בפנים רציניות.
פלטתי אנחת ייאוש מפי. ״דבר.״
״לא פה.״ אמר והנמיך את קולו.
״טוב… אריאל, אין לי כוח למשחקים שלך עכשיו. אני צריכה לעבוד.״
״את כועסת עליי בגלל שהתחלתי עם בת דודה שלך, נכון?״ הוא התגרה בי. באותו רגע התאפקתי להחזיק את ידי שלא להעיף לו סטירה לעיניי כל האנשים. ״זה בסדר. את מקנאה.״ אמר בשעשוע.
״מקנאה?״ שאלתי מצחקקת. ״במה בדיוק יש לי לקנא?״ שאלתי. למרות שידעתי את התשובה בעצמי. הוא צודק.
״בואי נראה… זואי יפה ואת… את פחות. זואי…״ הוא החל למנות בעזרת אצבעותיי את הסיבות.
קטעתי את דבריו בעזרת צחוק קולני. ״שכחת דבר אחד.״ אמרתי. השענתי את מרפקיי על השולחן והתקרבתי אליו עם פניי. וואו… העיניים הירוקות שלו מדהימות אפילו יותר מקרוב, שלא נדבר על החיוך שלו ועל הריח שלו.
״אז איזה דבר אמרת ששכחתי?״ שאל בהתגרות והעביר את ידו על פניי. אוח, לעזאזל איתך אריאל! תהי חזקה. ניסיתי לעודד את עצמי.
״עד כמה שזואי יפה, ועם כל הרגשות שאמרת שיש לך כלפיה. אתה השתמשת בה וזרקת אותה ממש כמו צלחת חד פעמית שניזרקת בתום השימוש.״ אמרתי בארסיות. ״זה לא שווה להיות יפה ומוכשרת אם אחר כך זורקים אותך.״
״את לא יודעת כלום, אביה.״ אמר בעצבים. ידעתי שפגעתי בנקודה רגישה אצלו.
״אני מכירה טיפוסים כמוך, אריאל.״ אמרתי. ״לא מעניין אותכם שום דבר מלבד האינטרסים האישיים שלכם.״
״ובואי אני אגיד לך מי את,״ השיב בארסיות. ״את לא יותר מילדה פחדנית, קנאית מטומטמת שחושבת שהיא יודעת הכל.״ אמר. המילים שלו נכנסו לי עמוק אל תוך הלב ממש כמו סכינים חדים. יכול להיות קצת הגזמתי עם הדברים שאמרתי לו.
״תשמע אריאל, אני… יכול להיות שקצת…״
״ואת יודעת עוד משהו, אביה?״ הוא התפרץ לדבריי.
״לפחות אותי בנות רוצות, תזכירי לי מתי התחילו איתך בנים לאחרונה?״ הוא עקץ אותי.
ניסיתי להחזיק את הדמעות בעיניי אשר איימו לפרוץ בכל רגע. את חייבת להיות חזקה! הזכרתי לעצמי. אסור לך להישבר!
״מה… פתאום איך לך מה להגיד?״ הוא חייך לעברי חיוך מנצח שחשף את שיניו המושלמות. באותו רגע העדפתי לשתוק. סובבתי את גבי לעברו ופסעתי אל עבר הבר.
״הו, סופסוף.״ סול פלטה אנחת הקלה כאשר הבחינה בי מתקרבת. ״זו הפעם האחרונה שאני עובדת לבד על הבר.״ קיטרה סול. ״אלו הזמנות?״ שאלתי מתעלמת מקיטוריה המתמשכים. היא הנהנה בראשה והפנתה אותי אל השולחנות המבוקשים. דילגתי משולחן לשולחן והגשתי את המשקאות ללקוחות, עד שהגעתי לשולחן האחרון ברשימה. השולחן של אריאל. הו, יופי. פסעתי בלית ברירה לשולחנו של אריאל למרות שממש ממש לא התחשק לי לראות אותו שוב אחרי השיחה הקודמת שלנו. ״הופה,״ הוא צחק כאשר הבחין בי. ״מה קרה? התגעגעת?״ שאל בציניות.
״הינה השתייה שלך, שתה ותיחנק.״ הנחתי את כוס הזכוכית המלאה בבירה לבנה על שולחנו.
״אואה, מישהי כאן ממורמרת.״ הוא התגרה בי. ״מה קרה, פגעתי לך בנקודה רגישה?״ שאל בעצבות מזוייפת.
פרצתי בצחוק מזויף. ״אל תחמיא לעצמך יותר מידי.״
״תראי, זה לא אישי נגדך. אני רק הצגתי עובדה.״ אמר. ״הרי בנינו, כמה חברים אמרת שכבר היו לך?״ שאל בהתגרות. בלעתי את רוקי ושתקתי. ״אה. נזכרתי.״ אמר מצחקק. ״לא היה לך אחד כזה בכלל.״
״יודע מה אריאל? הוא הביט בי במבט שואל. ״אם כל הבנים בעולם כמוך, עדיף לי כבר להישאר רווקה לנצח.״ עקצתי אותו.
הוא צחק. ״יפה יפה.״ הוא מחא כפיים. ״באמת הבאת לי אותה בעקיצה.״ אמר בהתרשמות. ״אבל בואי תני לי להציג בפנייך עובדה, את הרי היית מתה שאחד כמוני יסתכל לכיוון של אחת כמוך.״ בדיוק באותה שנייה המוזיקה במועדון נעצרה והדבר היחידי שכולם האזינו לו במועדון היה השיחה של אריאל ושלי. ״אבל בואי אני אגיד לך בכנות,״ אמר ואז הקריב את מבטו אליי. ״זה לא יקרה.״ הוא לחש. ״כי אני ואת…״ הוא הצביע על שנינו. ״אנחנו לא באותה ליגה.״ ענה. ״ואני יוצא רק עם בנות מהליגה שלי ולא פחות ממנה.״ הוא עקץ אותי. באותו רגע רציתי למות. רציתי להיכנס אל תוך המיטה שלי להתכסות בשמיכת מכף רגל ועד ראש ולא לצאת ממנה לעולם. הרגשתי מושפלת כל כך כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. אריאל בהחלט יודע למצוא את הנקודות הרגישות ולשחק בהן ממש כמו שהוא יודע. נלחמתי עם הדמעות המלוחות אשר איימו לפרוץ מעיניי ולשטוף את לחיי. ממש עוד קצת ואני נשברת. פחדתי להביט מסביבי כי ידעתי שמסביבי נמצא קהל של אנשים שמביט בנו כעת במתח ובציפייה מחכה להמשך שיבוא. ״בלעת את הלשון פתאום?״ שאל אריאל בנימה מזלזלת. ״אני בטוח שביום מן הימים תמצאי מישהו שיסכים להיות איתך תמורת סכום סימלי.״ אמר בשעשוע. פערתי את פי למשמע דבריו. לא האמנתי עד כמה נמוך הוא יכול לרדת. הפעם, אזרתי אומץ והרמתי את מבטי אל האנשים מסביבי. כולם הביטו בי ברחמים ובמעט שעשוע.
חייכתי חיוך מזויף. ניסיתי לשדר שהכל בסדר איתי. ״לך תזדיין, אריאל. אתה צריך את זה הרבה יותר ממני.״ סיננתי מבין שיניי בארסיות ועזבתי את המועדון, לא לפני שדאגתי להשליך את כוס הזכוכית המלאה בבירה על פניו של אריאל.