חיים על הקצה – פרק 19

פרק 19- טעות

•אריאל•
״בוקר טוב, הוד מלכותך.״ אמר ינון בציניות שאופיינית רק לו כאשר התפרץ לחדרי בפתאומיות.
״לך מפה.״ סיננתי מבין שיניי וכיסיתי בשמיכה את ראשי, מנסה להתגבר על האור אשר הגיף לחדרי.
״טוב שלא הגזמת עם השינה.״ אמר ברוגז והתיישב על מיטתי.
״טוב, מה נפלת עליי על הבוקר?״ שאלתי בעצבים.
״משעמם לי.״ אמר בעצב מזויף.
״ יאללה יאללה צא החוצה, כבה את האור וסגור את הדלת אחריך.״ מלמלתי בעייפות. ״תמצא לעצמך חיים, חתיכת משועמם.״
ינון בתגובה החל לצחקק למשמע דבריי. ״דווקא כיף לי כאן, נראה לי שאני אשאר כאן עוד קצת.״ אמר בהתגרות.
״מה שתגיד, לילה טוב.״ מלמלתי ועצמתי את עיניי.
״החיוך נעלם נעצר העולם, מיום שעזבה ואיננה…״ ינון החל לשיר בקולי קולות.
״אוחח!״ רטנתי והנחתי את הכרית על ראשי. כשינון מתחיל לשיר נדמה כאילו מתחילה מלחמה.
״החיול נעלם נעצר ה…״
״בסדר, קמתי!״ זרקתי את השמיכה על הרצפה והתיישבתי על מיטתי. ״רק בבקשה אל תשיר.״ התחננתי.
״ידעתי שזה יעבוד.״ אמר בגאווה ונזרק על מיטתי. ״אין, אני גאון אני.״
״גאון…״ גיחכתי ודחפתי אותו בכתפו. ״כן בטח.״ פרצתי בצחוק. ״תזכיר לי לפני כמה שנים סיימת תיכון.״ עקצתי אותו. ״אה, נזכרתי.״ חיוך ממזרי התפרס על שפתיי. ״לא סיימת.״
״אבל גם אתה לא.״ הוא עקץ אותי חזרה.
״צודק.״ צחקקתי.
״תאמין לי אתה, יותר דפוק ממני אתה.״ אמר מצחקק. אני בתגובה הכיתי בידי בעורפו. ״אח!״ התלונן ושפשף את עורפו תוך כדי שהביט בי במבט שואל.
״הגיע לך.״ משכתי בכתפיי בשובבות.
״אה!״ ינון אמר בפתאומיות. ״זוהר אמר לי למסור לך שנפגשים במועדון של יוסי בעוד חצי שעה.״
״מה?״ שאלתי בחצי צעקה כתוצאה מההלם שתקף אותי. ״למה לא הערת אותי לפני כן?״ שאלתי בעצבים.
״להזכירך אני ניסיתי להעיר אותך.״ השיב באותה נימה. ״אבל אתה, אתה…״
״בסדר, הבנתי.״ קטעתי אותו בגסות. ״קדימה, טוס לי מהעיניים אני צריך להתלבש.״
״לא.״ הוא הניד בראשו. ״דווקא נראה לי שאני אשאר פה.״ אמר בטון מתגרה. ״טוב לי פה.״ הוא חייך חיוך חושף שיניים.
״שמע ינון,״ טפחתי עם ידי על שכמו.
״נו מה נהיה?״ שאל בעצבים ושפשף את שכמו. ״אני מבין שהפכתי לשק החבטות שלך היום.״
״רק היום?״ התבדחתי. ״מאז ומתמיד היית שק החבטות שלי.״ התגריתי בו. ״אבל,״ חיוך ממזרי התפרס על פניי. התקרבתי אליו. ״לא יכולתי לבקש שק חבטות טוב יותר ממך.״ אמרתי בציניות.
״אויי,״ אמר בנימה מזלזלת ומחה בציניות דמעה מעיניו. ״בחיים לא אמרו לי דבר יפה כל כך כמו שזה.״ אמר בציניות ובהתרגשות מזוייפת. בדיוק ברגע שעמדתי לפצות את פי ולהגיב על דבריו של ינון נשמע הד של מחיאות כפיים מאחורינו. ינון ואני הסתובבנו אחורנית בבהלה.
היא עמדה שם. ממש בפתח חדרי ולצידה מזוודה ורודה גדולה. היא הייתה לבושה במכנסי ג׳ינס משופשפים ובמעיל עור שחור ונשענה על המשקוף וחייכה חיוך רחב מאוזן לאוזן. ״תמשיכו, למה הפסקתם?״ שאלה בנימה מזלזלת ונעצה בי מבט מזלזל דרך עיניי הכחולות החודרות.

•אביה•
פקחתי את עיניי וחיוך רחב התפשט על שפתיי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה מזה שנים שאני מחייכת בבוקר. טוב… אחרי אתמול יש לי סיבה דיי טובה להרשות לעצמי לחייך. התבוננתי מסביבי. חיפשתי את ראם לידי. התמתחתי על המיטה ואספתי את שיערי לקוקו מרושל. ״ראם?״ קראתי חלושות אל חלל הבית. ״ראם, אתה פה?״ קראתי אל חלל הבית.
״טוב, בסדר הבנתי.״ אז הבחנתי בו. הוא ישב על ספת העור הלבנה בסלון ודיבר בפלאפון. ״כבר אמרתי שלא אגיע היום.״ הוא צעק אל תוך הפלאפון. נעמדתי מולו כשידי מונחות על מותניי וחיוך שובב התלבש על שפתיי חיכיתי למעט תשומת לב ממנו. ״אז פה אתה מתחבא.״ מלמלתי בציניות. הוא הבחין בי וחייך חיוך קטן לעברי אשר גרם לסומק קל להתפשט על לחיי. ״שמע אחי זה לא זמן טוב עכשיו,״ הוא דיבר אל תוך הפלאפון. ״ביי,״ הוא ניתק את השיחה. ״בוקר טוב,״ הוא חייך אליי וסימן לי לבוא להתיישב לידו על הספה.
״בוקר,״ מלמלתי בחיוך ונשקתי ברכות לשפתיו אך הוא התרחק בפתאומיות. הבטתי בו במבט שואל.
״אני… אני פשוט עוד לא צחצחתי שיניים.״ תירץ.
״טוב… אז אני אחכה לך כאן.״ השבתי בחיוך.
הוא שפשף את עיניו עם כפות ידיו. ״לא,״ אמר בביטול.
״מה לא?״ חזרתי אחריו מבולבלת.
״את מתקדמת לי מהר מידי, אביה.״ אמר.
״מהר מידי?״ כיווצתי את מצחי והבטתי בו בעיניים שואלות. ״להזכירך, אתה זה שנישק אותי אתמול בלילה.״ הזכרתי. ״אני חשבתי ש…״
הוא פלט אנחה מפיו וגירד בעורפו. ״זו, זו הייתה טעות.״
״ט_עות?״ התקשיתי להגות את המילה בפי בעקבות הגוש שהצטבר לי בגרון.
״אני… אני עדיין לא עיכלתי אותך,״ הסביר.
״עדיין לא עיכלת אותי?״ שאלתי בפליאה. ״מה אני אוכל?״
״אני מצטער, אני פשוט לא רוצה שתצפי ממני למשהו שאני לא יכול להבטיח לך.״ אמר בהתנצלות.
״אני… אני לא מבינה בכלל על מה אתה מדבר.״ אמרתי בכנות.
״אני לא מחפש קשר מחייב, אביה.״ הוא הסביר.
״אז למה?״ שאלתי בחצי צעקה. ״למה נישקת אותי בכלל?״ שאלתי בקול שבור.
״אני מצטער, זה פשוט הרגיש לי נכון באותו רגע.״ הוא השפיל מבט.
שתיקה שררה בחדר למשך כמה רגעים.
״טוב… אני אלך,״ הודעתי ושברתי את השתיקה. ״גם ככה אין לי מה לעשות כאן יותר.״ מלמלתי חלושות וקמתי ממקומי.
״חכי רגע!״ הוא צעק ומשך אותי אל הספה.
״תעזוב אותי, ראם.״ התחננתי. ״תן לי ללכת.״
״אין מצב שאני נותן לך ללכת ככה.״ אמר.
מחיתי דמעה בוגדנית אשר זלגה מעיניי והרמתי את מבטי אל השמיים. ״אתה נהנה לראות אותי ככה, הא?״
״אביה,״ ראם קרא בשמי.
״הכל בסדר.״ אמרתי בשמחה מזויפת. ״הכל בסדר!״ ניסיתי לשכנע אותו אך בעיקר את עצמי בעוד שהכל ממש אבל ממש לא בסדר.
״ביי, ראם.״ מלמלתי בעודי עומדת בפתח הבית.
״אביה!״
לפני שעזבתי את ביתו התקרבתי אליו קרוב קרוב. הסנפתי את ריח הבושם החזק והממכר שלו לעוד שנייה אחת. ״ואני עוד חשבתי שאתה אחר.״ מלמלתי כאשר פנינו היו קרובות. הייתי מאוכזבת ממנו כל כך.
״אני אחר.״ הוא מלמל חלושות.
נענעתי בראשי. ״כולכם אותו הדבר בסופו של דבר.״ הודיתי. ״ביי,״ מלמלתי חלושות וסובבתי לעברו את גבי. ברגע האחרון הוא אחז בידי וסובב אותי אליו בפתאומיות. מגעו עורר בי תחושת חמימות וצמרמורות נעימות החלו לזרום בכל גופי וגרמו לי לקפוא במקומי.
הוא הביט בעיניי דרך עיניו החומות והגדולות ומחה דמעה בוגדנית אשר זלגה מעיניי. ״אולי עשיתי טעות, אבל זו הטעות הכי טובה שעשיתי.״ הוא חייך.
״אני לא מבינה.״ נענעתי בראשי ולקחתי צעד אחורנית.
״אני לא מתחרט על כלום, אביה.״ הוא אמר. ״למרות הכל.״ הוא העביר את ידו על פניי וגרם לי להצטמרר כתוצאה ממגעו.
״אבל אני כן,״ עניתי והרמתי את מבטי אליו. הבטתי בעיניו החומות הבורקות.
״אביה, אני…״
״אתה צדקת במה שאמרת בהתחלה. עדיף שנשכח מזה, שנינו מסכימים שזו הייתה בסך הכל טעות.״ הודיתי. ״ביי, ראם.״ נשקתי ללחיו ועזבתי את ביתו מותירה אותו מאחור מבולבל אף יותר ממה שהצליח לבלבל אותי.

•אריאל•
״מ_מריאל?״ מלמלתי המום כאשר הבחנתי בה עומדת בפתח חדרי.
״אכן כן, אח גדול.״ היא חייכה חיוך משועשע.
״מממ… אז את מריאל המפורסמת.״ אמר ינון והגניב לעברה חיוך פלרטטני.
״כן… מסתבר.״ ענתה בחיוך רחב ושיחקה בשיערה הזהוב.
״ממ… נחמד.״ ינון החל לסרוק את גופה מכף רגל ועד ראש.
״תעיף את העיניים שלך ממנה!״ פקדתי עליו.
״מ… מצטער.״ מלמל בבהלה בעוד כשחיוך קטן משחק על שפתיו.
״עוף מפה!״ פקדתי עליו.
״למה, דווקא מעניין לי פה.״ אמר בהתחכמות.
״עוף מפה מיד!״ צעקתי והשלכתי נעל לעברו.
״בסדר, בסדר.״ הוא הרים את ידיו לגובה כתפו כחף מפשע. ״מטורף.״ הוא מלמל בצאתו מחדרי.
״ככה זה תמיד פה?״ שאלה מריאל בעודה מצחקקת צחוק מתוק.
״האמת ש… תגידי לי, מה את עושה פה בכלל?״ שאלתי בחשדנות. ״אבא ואימא יודעים שאת פה?״ על פניי הופיע הלם כבד. ״למה את לא בפנימיה?״ התחלתי להתקיף אותה בשאלות.
״וואו!״ היא התפרצה לדבריי. ״כמה שאלות בדקה?״ שאלה בציניות. ״איך לא נגמר לך האוויר?״
״מה את עושה פה?״ שאלתי בשנית.
״העיפו אותי מהפנימייה.״ ענתה במהירות ומיהרה להתיישב על מיטתי.
״מה?״ שאלתי המום. ״מה קרה?״ צעקתי. ״מה כבר עשית, מארי?״ שאלתי בחשדנות. ״אבא ואימא יודעים?״
״לא עשיתי כלום.״ השיבה בפשטות.
״אה, אז סתם העיפו אותך מהפנימייה?״ שאלתי בחשדנות. משהו פה לא נראה לי הגיוני, איפה הקץ׳ בכל זה?
״נראה לך שבאמת העיפו אותי?״ שאלה מצחקקת.
״אני… אני לא מבין.״ הרגשתי מבולבל.
״יש חופש!״ ענתה בהתרגשות וקפצה על מיטתי.
״פיו…״ נאנחתי אנחת הקלה. זה רק חופש. ״לא, רגע… מה חופש? באמצע החיים חופש?״ שאלתי בפליאה.
״חופשת חורף, כאילו דא?״ שאלה ברטוריות.
״איזה חופשת חורף לעזאזל? אנחנו פאקינג בישראל, מריאל!״ אמרתי בחצי צעקה.
״אני…״ היא ניסתה להתחמק.
אחזתי בידה בחוזקה והצמדתי אותה אליי. ״אחח! אריאל, אתה מכאיב לי!״ צעקה.
״את רוצה להסביר לי מה קורה פה?״ תבעתי. ״מה את עושה פה?״
״כ_כלום!״ ענתה באדישות.
״כלום?״ שאלתי בהרמת גבה.
״שום דבר.״ היא חייכה חיוך מאולץ,
״אני לא מבין מה קשור עכשיו חופש באמצע החיים?״ שאלתי בחשדנות. היא בלעה את רוקה ושתקה. ״תעני לי!״ האצתי בה.
״טוב, אני אספר לך.״ אמרה בכניעה. ״אבל תשחרר אותי קודם.״
״אני לא בטוח שאת במצב של להציב לי תנאים עכשיו.״ אמרתי בקשיחות.
״חשבתי שאתה רוצה לשמוע את האמת.״ אמרה בהתגרות.
״הינה, מרוצה?״ הרפיתי מאחיזתי. ״עכשיו, קדימה, דברי!״ האצתי בה.
״יואו, אתה לא נורמלי.״ היא עיסתה את ידה. ״תראה מה עשית לי.״ קיטרה.
״טוב, היה לנו הסכם.״ הזכרתי. ״אני משחרר אותך, את מספרת לי.״
היא פלטה אנחה מפיה וגלגלה את עיניה. ״תבטיח לי שאתה לא אומר מילה לאימא ואבא.״ התחננה.
״מה קשור עכשיו אימא ואבא?״ שאלתי.
״תבטיח לי!״ היא לחצה עליי.
״לא יודע. תלוי מה עשית.״ התחכמתי.
״אם אתה רוצה לדעת אז תבטיח!״ האיצה בי.
גלגלתי את עיניי ופלטתי אנחה מפי. ״בסדר, מבטיח.״ אמרתי בכניעה. ״עכשיו דברי.״
״השעו אותי, לשבועיים.״ היא התחילה לספר. ״בגלל ש, בגלל שאני… יצאתי בלילה עם חברים שלי.״ סיפרה בקצרה.
״נו, אז…״ סימנתי לה בידי להמשיך לדבר.
״בלי אישורי יציאה.״ אמרה במהירות.
״וזהו?״ שאלתי בחשדנות. לא יודע למה, אבל אני מרגיש שזה לא הכל, כאילו שמשהו חסר בתוך כל הסיפור של מריאל.
״אממ…״ היא התחילה לגמגם ולנוע באי נוחות במקומה.
״מריאל!״ הגברתי את קולי.
״נסענו במכונית בלי רישיון!״ צעדה בייאוש.
צמצמתי את עיניי ופערתי את פי. ״את עשית מה?״ שאלתי בשנית, הייתי בטוח שלא שמעתי טוב.
״נו, מה ששמעת!״ היא צעקה.
״אל תצעקי עליי, מריאל!״ הרמתי עליה את קולי.
״נו, אריאל. לא הייתה לנו ברירה, הייתה פתיחה של מועדון חדש בעיר והמנהלת הכלבה הזאת לא…״
באותו רגע התחלתי לחוש בעצבים בכל גופי. כעסתי עליה כל כך. ממש באותה שנייה המוח שלי נתן הוראה מפורשת ליד שלי לסטור ללחייה בחוזקה. ״בחיי, את טיפשה, מריאל.״ ירקתי מפי בארסיות.
״עכשיו אתה מבין למה לא רציתי לספר לך?״ יבבה והניחה את ידה על לחייה. ״אתה חיה, אריאל.״
התיישבתי על מיטתי לצידה של מריאל, הנחתי את מרפקיי על ברכיי ורכנתי קדימה. ״אני לא מבין מה עבר לך בראש.״ צעקתי וקמתי ממיטתי בחדות. ״את מבינה שיכלת למות שם, או גרוע יותר.״
״יש גרוע יותר ממוות?״ שאלה בגיחוך וניסתה להרגיע את האווירה המתוחה ששררה בנינו.
״יותר מזל משכל היה לכם שם.״ מלמלתי.
״טוב די!״ היא קטעה אותי בבכי. ״אני חיה עכשיו, נכון?״ שאלה בחצי צעקה.
״יש לך מזל שזה נגמר ככה, אף אחד לא מבטיח שזה ייגמר ככה גם בפעם השנייה.״ נזפתי בה.
״טוב, אל תשחק לי אותה ילד טוב ירושלים.״ היא עקצה אותי.
״מריאל, מה שאני עשיתי או לא עשיתי זה לא עניינך.״ אמרתי בעצבים. ״אני למדתי מהטעויות שלי ואני כאן בשביל לדאוג שאת לא תעשי את מה שאני עשיתי.״ הסברתי.
״כן, מה שתגיד.״ היא גלגלה את עיניה בזלזול. ״אני לא סיפרתי לך את זה בשביל שתצעק עליי.״ היא ייבבה.
״אני מאוד מצטער שאני לא יכול לפרגן לך על המעשה הטיפשי שעשיתם.״ השבתי בעצבים.
היא נענעה בראשה וכיסתה את פניה. ״אתה לא מבין כלום.״
״סליחה באמת שאני דואג לך.״ מלמלתי. תפסתי בראשי והתחלתי להתהלך בחדרי במעגלים.
״תפסיק להתנהג אליי כמו אל ילדה קטנה!״ צעקה בבכי.
״אבל זה בדיוק מה שאת.״ השבתי. ״ילדה קטנה, מפונקת וטיפשה.״ סיננתי מפי.
״ואתה ילד מגעיל ואלים.״ השיבה באותו מטבע.
״טוב, אז הילד המגעיל הזה הולך להתקשר לאבא שהוא יתעסק עם הבעיות שלך.״ הוצאתי את הפלאפון מכיסי.
״אני מתחננת, אריאל.״ היא הניחה את ידה על זרועי. ״אל תספר לאימא ואבא.״ התחננה.
״אז מה את רוצה שאני אעשה במשך שבועיים?״ שאלתי. ״שאסתיר אותך כאן?״
״זה רק לשבועיים.״ היא משכה בכתפיה בשובבות וחייכה חיוך מתוק.
״מה אני אגיד לאימא ואבא על החופשה הפתאומית שלך?״ שאלתי.
״בבקשה אריאל.״ התחננה.
לחצתי עם כפות ידיי על עיניי והתחלתי להתהלך בחדר. ״מצטער מארי, אני לא יכול.״ התנצלתי. ״אבא ואימא חייבים לדעת.״
מריאל קמה ממיטתי בפתאומיות. ״תודה על הכל, אריאל.״ אמרה בזלזול. ״אח למופת אתה.״ היא טפחה על שכמי ויצאה מחדרי.
אני יודע שאני צודק, שאני עושה את הדבר הנכון. אז למה אני לא מרגיש ככה אם זה באמת הדבר הנכון לעשות?
״חכי שניה, מארי!״ קראתי לה. היא נעצרה והסתובבה לעברי. בעיניה הופיע ניצוץ קטן של ציפייה ותקווה.
״שבועיים אמרת?״
״שבועיים.״ היא חייכה ומחתה את הדמעות מעיניה.
פלטתי אנחה מפי. ״אני יודע שאני אתחרט על זה בעתיד אבל, אני לא באמת יכול לומר לך לא.״ אמרתי בחיוך.
״תודה, תודה, תודה!״ מריאל התנפלה עליי בחיבוק.
אני יודע שזה לא הדבר הכי חכם והכי נכון לעשות, אבל אם זה מה שיעזור לי לשמור אותה קרוב אליי ללא חשש שהיא תעשה שטויות אז אני מוכן לקחת את הסיכון. אני רק מקווה שעם הזמן אצליח למצוא הסבר מספיק משכנע עבור אבא שלי, לביקור המפתיע של מריאל, כי זה דיי ברור שלא אוכל להסתיר אותה בביתי במשך שבועיים שלמים.