חיים על הקצה – פרק 2

פרק 2- ליאור

•אביה•
"רגע, תני לי להבין." הפסיכולוגית קטעה את דבריי.
"אני… אני מהירה מידי?" שאלתי בהיסוס.
"לא, לא." אמרה בביטול. "אני רק רוצה לראות אם הבנתי נכון עד עכשיו." הסבירה. "אז למעשה בעצם את כועסת על אחיך?" שאלה.
שתיקה.
התמתחתי במקומי וחשבתי עם עצמי במשך כמה דקות.
אני כועסת על ליאור?
על מה יש לי לכעוס עליו בכלל?
"כבר לא." השבתי לאחר זמן של שתיקה לא קצרה. הייתי צריכה לחשוב על השאלה לעומק. בשביל באמת למצוא תשובה שתספק אותי.
"זאת אומרת, שכעסת עליו בעבר?" שאלה בזמן שהרכיבה את משקפיה על עיניה.
שתקתי והתחלתי לשחק עם הצמידים שעל ידי. "זה באמת משנה עכשיו?" ניסיתי להתחמק.
"לא." השיבה בקצרה והשפילה את מבטה אל מחברתה וכתבה בה כמה דברים.
"טוב." מלמלתי וגלגלתי את עיניי בשעמום.
"כעת הייתי רוצה שתספרי לי במשפט אחד על ליאור." ביקשה כאשר הרימה את מבטה מן המחברת וחזרה להביט בי.
"במשפט?" שאלתי בפליאה. איך אפשר לספר על בנאדם כל כך מדהים, כמו ליאור במשפט אחד? תהיתי.
"אני רוצה שתאמרי את הדבר הראשון שעולה לך לראש כאשר מדברים על ליאור." אמרה.
"אממ…" ניסיתי לחשוב עם עצמי. יש רשימה כל כך ארוכה.
"אל תחשבי יותר מידי." העירה. "פשוט תאמרי את הדבר הראשון שעולה לך לראש."
"ליאור הוא… הוא החבר הכי טוב שלי." אמרתי במהירות את הדבר הראשון שחשבתי עליו.
הפסיכולוגית הנהנה בראשה בחיוך. "האמת, חשבתי שהאסוציאציה הראשונה שתעלה לך לראש היא 'אח'." אמרה בפליאה.
"מבחינתי ליאור הוא לא רק אחי הגדול, הוא גם החבר הכי טוב שלי." השבתי. "אנחנו… אנחנו אחים במקרה, אבל חברים מבחירה." סיפרתי מחויכת.
היא הנהנה בראשה בחיוך וכתבה כמה דברים במחברתה. "עכשיו, הייתי רוצה שתאפייני את ליאור בשלוש תכונות." ביקשה.
"וואו." צנחתי על הכיסא והנחתי את שתי ידיי על ראשי. "קשה." מלמלתי וחיוך קטן נפלט מפי.
"קדימה, אביה." אמרה בעידוד.
חשבתי עם עצמי למשך כמה דקות. ניסיתי למצוא את שלושת התכונות שמאפיינות את ליאור הכי טוב בעיניי. "יש… יש כל כך הרבה." אמרתי בעודי מצחקקת מתוך המבוכה
"יודעת מה, יש לי רעיון." אמרה ועל שפתיה נפרס חיוך קטן.
"מחליפים משימה?" שאלתי בתקווה שזה הרעיון שעליו חשבה.
"לא." היא צחקקה מעט ונענעה ראשה לשלילה.
"אז?" שאלתי מסוקרנת.
הפסיכולוגית לא אמרה דבר. היא קמה ממקומה בפתאומיות וצעדה בצעדים זעירים אל עבר פינת הספרים אשר הייתה ממוקמת בחדרה. מבטי ליווה אותה לאורך כל צעדיה.
היא נעצרה מול מדף הספרים ולקחה ממנו מחברת שנראתה דיי חדשה. היא התיישבה במקומה כשהמחברת מונחת על ברכיה.
בחנתי את המחברת בעיניי. מחברת ספיראלה סגלגלה וארוכה. מחברת רגילה למדיי.
"קחי." היא הושיטה לי את המחברת.
הבטתי בה במבט שואל ומבולבל מאוד. "אמרת שקיימות אצל ליאור אינספור של תכונות טובות. רשמי את כולן כאן." היא הצביעה על המחברת. "כאשר כל התכונות יהיו רשומות אל מול עינייך, כך יהיה לך קל יותר לבחור את השלוש החזקות ביותר בעינייך." הסבירה. "סומכת עלייך שתצליחי להוציא את שלושת התכונות הכי טובות." אמרה בחיוך. הנהנתי בראשי וחייכתי לעברה חיוך מאולץ.

הנחתי את המחברת הסגלגלה על ברכיי ואחזתי בעט פיילוט שחור בידי השמאלית. לגמתי בפעם האחרונה מכוס המים השקופה והנחתי על השולחן ונאנחתי. זו בהחלט הולכת להיות משימה לא פשוטה עבורי. חשבתי לעצמי.

"אוף דיי!" אמרתי מיואשת. "זה קשה!" צעקתי בתסכול וזרקתי את המחברת הסגלגלה על הרצפה.
כבר רבע שעה אני נמצאת באותו המצב. מול המחברת ועט הפיילוט השחור בידי. ללא הספק המשימה שהפסיכולוגית הטילה עליי היא קשה במיוחד.
"יודעת מה?" אמרה הפסיכולוגית. הרמתי את מבטי אליה והבטתי בה במבט שואל. "תספרי לי מה קרה בהמשך הפגישה שלך עם ליאור." ביקשה.
"טוב נו." משכתי בכתפיי באדישות.

"קדימה, קטנה." ליאור השפיל את מבטו אליי. "צריך ללכת."
"לא רוצה." אמרתי בילדותיות ומשכתי בכתפי.
ליאור החל לצחוק. "סבא וסבתא כבר הגיעו ואיתם גם שאר האורחים." אמר.
"לא אכפת לי." השבתי וחיזקתי את אחיזתי בליאור. ממש כאילו פחדתי שיברח לי.
"אגב, שמעתי שסבתא הכינה הקציצות ברוטב שאת אוהבת." הוא ניסה לשכנע אותי לשחרר את אחיזתי.
"באמת?" שאלתי בהתרגשות וניתקתי את אחיזתי ממנו. אין מה להגיד, לא סתם אומרים שהוא הגאון מבין שנינו. "טוב, אתה בא או מה?" אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה.

"אוקיי, אוקיי." עצרה הפסיכולוגית.
"מה?" שאלתי בבלבול.
"אני לא יודעת אם שמת לב, אבל תכונה אחת כבר יש לנו." אמרה בחיוך.
הנהנתי בראשי. "בטחון." מלמלתי בחיוך.
"בדיוק." השיבה בחיוך.
"וגם… גם חמימות." הוספתי. "ליאור תמיד גורם לי להרגיש חום ואהבה." הסברתי.
"רואה?" שאלה ברטוריות. "מסתבר שזו לא הייתה משימה קשה כל כך אחרי הכל."
"טוב.. אולי רק קצת." התגוננתי.
הפסיכולוגית צחקקה ולאחר מכן לגמה מספל התה אשר הונח על השולחן. "עכשיו," היא הניחה את הספל החרסינה על השולחן. "עכשיו הייתי רוצה שתספרי לי מה קרה אחר כך." ביקשה.
"אחר כך…" מלמלתי מנסה לשחזר את האירוע בראשי. "אחר כך האקשן התחיל."

ליאור ואני ירדנו במדרגות. ככל שהתקרבנו יותר מטה התחלתי לזהות יותר ויותר פרצופים מוכרים. "אוח, אלה שוב החברים הפלצנים של מרון מהעבודה." מלמלתי. "אני מרון אוחיון ואני דיפלומט." חיקיתי אותו. ליאור בתגובה החל לצחקק.
"אני מת עלייך, את יודעת?" שאל בעודו נושק לראשי.
"ידוע." עניתי וחייכתי חיוך מתגרה.
"טוב, בואי." הוא אחז בידי.
ליאור ואני התערבבנו בתוך כל האורחים אשר מילאו את הבית. "אויי לא." מלמלתי ושפשפתי את מצחי כאשר הבחנתי בבת דודתי זואי.
"מה קרה?" שאל ליאור בדאגה.
לפני שהספקתי להשיב לליאור על השאלה ששאל זואי כבר הספיקה להופיע מולנו. "ליאורי!" אמרה בקולה הפרחי והצפצפני והתנפלה על ליאור בחיבוק. עמדתי לידם דיי מובכת מכל המצב.
אני מודה שלרגע אפילו הרגשתי בלתי נראית. כאילו שאני דיי מיותרת שם.
"זואי!" ליאור פרע את שיערה של זואי. שניהם עמדו במשך כמה דקות ארוכות. דיברו ביניהם וצחקו. היה נדמה שאיך שליאור ראה את זואי הוא שכח מקיומי.
אם לומר את האמת, תמיד קינאתי בזואי. אני יודעת שזה נשמע לא כל כך טוב ואפילו דיי אנוכי, אבל קינאתי בקשר המיוחד שקיים בין ליאור וזואי.
זה… זה כאילו שיש ביניהם קסם. כשהם ביחד הם שוכחים מכולם, אפילו ממני.
"אהמ…" ניסיתי למשוך את תשומת ליבו של ליאור.
"הו, אביה!" זואי חייכה כאשר ראתה אותי.
"היי." חייכתי חיוך מאולץ ונופפתי לה בידי.
"מתי באת? לא ראיתי אותך בכלל." אמרה מצחקקת. ברור שלא. איך תראי?
"ממש עכשיו." שיקרתי וצחקתי צחוק מזויף. ליאור אסף אותי אליו לחיבוק ושלח לעברי מבט מתנצל.
"מצטער." הוא לחש לי וחייך חיוך קטן.
"זה בסדר." מלמלתי וחייכתי גם אני.
"כולם מוזמנים לגשת לשולחן." לפתע נשמע קולה של אימא ברחבי הבית. מיד כל האורחים רצו לשולחן לתפוס מקומות.
"קדימה, קטנה." ליאור הניח את שתי ידיו על כתפיי ושנינו פסענו אל השולחן.
כל האורחים התקבצו סביב השולחן הארוך, את חלקם הכרתי ואת חלקם לא. הטבח הגיש את המנה את הראשונה וכך נפתחה הארוחה. אבל כמובן שמרון, הבעל המעצבן של אימא שלי היה חייב לאכול לכל האורחים את הראש עם הנאום המאוד מאוד ארוך שלו לפני כן.
"בכל מקרה, שיהיה לכולם בתאבון." מרון סיים את הנאום שלו סופסוף, כמובן שכולם מחאו כפיים בהתרגשות והתחלנו לאכול.
"יאללה אוכל." מלמל ליאור בהתרגשות ואחז ביד אחת בסכין וידו השנייה אחזה במזלג.
"מישהו פה רעב." אמרתי בגיחוך.
"רעב זו לא מילה." השיב והסתער על הצלחת בהתרגשות.
"בתאבון." מלמלתי מצחקקת.
כאשר הוגשה המנה הראשונה על שולחן נוצרה שתיקה. כלל הסועדים התרכזו כל אחד במנה שלו. מידי פעם ליאור ואני הגנבנו מבטים אחד לשנייה. אני כל כך שמחה שהוא פה.

"אוי, שיט!" לפתע זואי צעקה בפתאומיות וקמה ממקומה במהירות. מבטם של כלל הסועדים הופנה אליה. קנקן מיץ התפוזים נשפך על שמלתה.
כמובן שליאור מיד נחלץ לעזרתה ויחד איתו גם אימא. "אוף, זו השמלה שהכי אהבתי." ייבבה זואי.
"אל תדאגי, אני אקרא לרוזי, המנקה היא תטפל בשמלה." אימא ניסתה לעודד את זואי שהייתה דיי נסערת.
"היי את, מלצרית!" בלה, אימו של מרון הצביעה עליי.
"א_אני?" הצבעתי על עצמי.
"למה את מחכה, רוצי למטבח להביע מטלית לחה לנקות את הבלגן." האיצה בי.
אני כבר מכירה את בלה. היא לא תחמיץ אף הזדמנות שיש לה להשפיל אותי בפני כולם. אבל הפעם, הפעם זה היה משפיל כל כך. מבטיהם של כל הסועדים הופנה אליי. כולם היו סקרנים לראות מי זו המלצרית המסכנה שסופגת את הצעקות.

באותו רגע רציתי לצרוח. לתקוע את המזלג החד שבידי בפנייה המכוערות והמעצבנות.
"אני אחכה עוד הרבה?" היא העירה אותי ממחשבות. אגרפתי את ידיי מתוך העצבים שהיו בי. פציתי את פי בכדי לומר משהו, אך עצרתי ברגע האחרון. "תהי חזקה, אביה." עצמתי את עיניי ומלמלתי לעצמי בלב.
רוצה לשחק את המשחק? אנחנו נשחק את המשחק. חייכתי לעברה חיוך מזויף והנהנתי בראשי.
"אהמ…" היא הניחה את ידה על כתפי. מגעה הקר וציפורניה הארוכות עוררו בי צמרמורת. "קחי." היא הושיטה לי את קנקן מיץ התפוזים. "תדאגי לסחוט עוד מיץ תפוזים והפעם שלא יישפך על אף אחד." היא חייכה לעברי חיוך מתגרה.
"בטח." שלחתי לעברה חיוך מזויף ופסעתי אל המטבח כשבידי קנקן מיץ התפוזים.
היא כל כך לא יודעת עם מי היא מתעסקת.