חיים על הקצה – פרק 20

פרק 20- סוף סוף נאהבת

•אביה•
״תמיד חשתי חוסר ביטחון, אך יותר מכל הרגשתי מפוחדת. אני מניחה שרציתי אהבה יותר מכל דבר אחר בעולם.״
מרלין מונרו

״אני בבית!״ צעקתי אל חלל הבית הריק בזמן שטרקתי אחריי בחוזקה את דלת הכניסה הלבנה. ״יש פה מישהו?״ צעקתי. מלבד ההד של קולי לא הייתה תשובה, אז הבנתי שהבית ריק. וטוב שכך, גם ככה לא מתחשק לי לראות אף אחד עכשיו.
עליתי לחדרי בריצה. כאשר נכנסתי לחדרי, קרסתי על מיטתי. הרגשתי שבא לי פשוט להיעלם. רציתי רק לעצום את עיניי ולישון שנה.
אם לומר את האמת, לא ככה דימיינתי אותה. את האהבה הראשונה שלי. תמיד סיפרו לי שאהבה עושה טוב לאנשים, אז איך? איך לי היא עושה בדיוק את ההפך?
אני לא מאמינה שאני באמת נתתי לעצמי להיגרר לשטות הזו, שבכלל חשבתי שהוא ירצה אותי. אחרי הכל, מה יש בי בכלל שאין באף אחת אחרת? הרי… אין לי עיניים כחולות מדהימות כמו של סול. או… שיער גלי וארוך בעל נוכחות מרשימה מתנפנף ברוח כמו של זואי. אין לי בטחון עצמי גבוה כמו של משי או נוכחות כמו של דנה.
צלצול הפלאפון שלי קטע את מחשבותיי. על הצג התנוסס של שמו של ראם. ממש אבל ממש לא מתחשק לי לענות עכשיו ולשמוע את ההסברים הטיפשיים שלו. ניתקתי את הפלאפון וזרקתי אותו על מיטתי. ידעתי שמספיק שרק אשמע את קולו על הקו ומיד אתחיל לפרוץ בבכי.
פלטתי אנחה מפי והרמתי את מבטי אל השמיים. ״כיף לך לראות אותך ככה, נכון?״ שאלתי בגיחוך. לפעמים באמת נדמה לי שיש חוק כזה בעולם שאומר שאביה בן הרוש לעולם לא תהיה נאהבת. ואני כבר לא מדברת על אהבה בין בני זוג, אני מדברת על כל סוג אפשרי של אהבה. הינה, אפילו אימא שלי, היא מעדיפה את הזמן הפנוי שיש לה לבלות עם החבר המגעיל הזה שלה, אבא שלי, לאורך כל ילדותי היה עסוק בלהכות אותי. סול, מי שהייתה אמורה להיות החברה הכי טובה שלי, הייתה מוכנה לדרוך עליי למען קצת תשומת לב מכמה בנים במועדון. למעשה, ליאור הוא היחידי שבאמת נתן לי חום, אהבה ובטחון. אבל איפה הוא ברגעים שאני באמת זקוקה לו? וזואי… רגע, איפה היא בכלל?
לפתע שמעתי את דלת הבית נטרקת בחוזקה. אני אשקר אם אני אומר שהשאלה מי נכנס הביתה לא העסיקה אותי לכמה רגעים, אבל שיערתי לעצמי שזו בטח זואי אז הרשיתי לעצמי להישאר בחדרי ולהמשך במסע הרחמים העצמיים שלי.
דלת חדרי נפתחה בפתאומיות וגרמה לי לבהלה קלה. ממתי זואי מתנהגת בפרעות כל כך? חשבתי לעצמי. תמיד היא דופקת לפני שהיא נכנסת לחדר למרות שמאז ומעולם צחקתי עליה ואמרתי לה שזה בכלל לא נחוץ. הסטתי את מבטי אל הדלת, להפתעתי זו לא הייתה זואי אשר עמדה בפתח, אלא לא אחר מאשר ראם בכבודו ובעצמו. כל כך רציתי לצעוק עליו על כך שהוא הבהיל אותי כל כך כאשר פתח את הדלת בפרעות כמו מטורף. אבל, בסופו של דבר בחרתי להרכין את ראשי אל הקרקע ולשתוק.
״אביה…״ הוא קרא בשמי בעודו מתנשף.
״מה אתה רוצה, ראם?״ שאלתי חלושות. ״בשביל מה באת?״
״דאגתי לך.״ ענה ברכות.
״דאגת לי?״ שאלתי המומה.
״כן.״ השיב באדישות כאילו שזה היה מובן מאליו עוד מלכתחילה.
״כשאתה אומר שדאגת לי, אתה מתכוון לבאתי לבדוק שלא התאבדת במקרה.״ השבתי בזלזול. ״כי אם באת הנה בשביל לנקות את המצפון שלך, אתה יכול להיות רגוע. הכל ממש בסדר איתי.״ שיקרתי.
״אני באמת לא מבין מה קורה לך, אביה.״
״מה קורה לי?״ שאלתי בתמימות. למרות שידעתי את התשובה. השתגעתי, נפגעתי.
״את יודעת כמה פעמים התקשרתי אלייך, רצתי לכאן כמו מטורף.״
״אויי, אתה ממש מסכן, מה אני אגיד לך? ממש מחמם את הלב.״ אמרתי בזלזול.
״תביני… אני, אני נבהלתי מכל מה שקרה בנינו.״ הוא ניסה להסביר. ״אני… אף פעם לא…״ הוא החל לגמגם.
״אף פעם לא מה?״ שאלתי אותו.
״אף פעם לא הייתי בזוגיות אמיתית.״ הוא ענה ומיהר להשפיל מבט.
״א_אף פעם לא הייתה לך חברה?״ שאלתי המומה.
הוא בתגובה הניד בראשו. ״רק סטוצים.״ הוא מלמל חלושות. יופי אביה, מצאת לך במי להתאהב. סטוציונר.
״כל… כל התקופה הזאת, את היית ה-הידידה הכי טובה שלי, אני לא תיארתי לעצמי שיקרה מה שיקרה בנינו.״ הוא הסביר. ״אם רק היית נותנת לי להסביר את עצמי כמו שצריך בבוקר ולא היית ממהרת לברוח, אז…״
״רגע,״ קטעתי אותו. ״אז עכשיו אני אשמה?״ שאלתי בחצי צעקה.
״זה לא מה שהתכוונתי.״ השיב. ״אני… אני נלחצתי כשקלטתי מה קרה.״
״ומה קרה?״ שאלתי בתמימות.
״בעיה גדולה.״
״מה הבעיה?״ שאלתי בבלבול.
״אני מרגיש… אני מרגיש אלייך דברים.״ הוא אמר מובך.
רגע, מה? מה הוא אמר עכשיו? אני דימיינתי נכון?
״רגע, מה?״ שאלתי מבולבלת. ״מה אמרת עכשיו?״
״אני לא בדיוק בטוח לגבי מה אני מרגיש לגבייך, אבל זה עושה לי דיי טוב.״
״אני לא מתכוונת להיות סטוץ חולף אם זה מה שאתה מתכוון.״ מחיתי.
״את לא מקשיבה לי, מה?״ שאל מיואש.
״מה אתה רוצה, ראם?״ שאלתי באותה נימה.
הוא תפס בראשו בשתי ידיו ואנחת ייאוש נפלטה מפיו. ״את באמת לא הבנת עד עכשיו?״ שאל בפליאה.
״טוב… לא זכור לי שאני נמצאת עכשיו באיזה שהוא חידון, או שכן?״ שאלתי בעצבים. ״כי כבר נמאס לי ראם.״
״לך נמאס?״ שאל בחצי צעקה והתרומם ממיטתי. ״לא ייאמן איך בסוף אתה מסובב את הכל שאתה המסכן פה.״ פרצתי בצחוק מזויף.
״אני באמת פתחתי את עצמי בפנייך ואת… את פאקינג לא מקשיבה!״ הוא צעק.
באותו רגע הרשיתי לעצמי לבלוע רוק ולשתוק. לתת לעצמי להקשיב לו עד הסוף ולנסות להירגע. ״אני מקשיבה.״ אמרתי ברוגע.
״אני…״ הוא התיישב על מיטתי ושתק. שתיקה שררה בחדר. כל אחד תפס לו פינה משלו בתוך חדר השינה הזעיר.
אוף, השקט הזה מחרפן אותי. אני מרגישה שאם השתיקה הזו תימשך אפילו דקה אחת מיותרת אני קופצת מהחלון. מה… לקפוץ שתי קומות לא אמור להיות כואב כל כך, אולי כמה שברים בצלעות. אבל לא מתים מזה, נכון?
אני מרגישה שהשתיקה המעצבנת הזו תהרוג אותי הרבה לפני.
״אני רוצה אותך, אביה!״ הוא שבר את השתיקה.
מה?
שמעתי טוב?
״מה?״ שאלתי מבולבלת, אני בטוחה שלא שמעתי טוב. ״אתה רוצה אותי?״ שאלתי המומה והצבעתי על עצמי. הוא הנהן בראשו.
״לא יודע… אני לא בטוח עוד במה שאני מרגיש כלפייך, אבל… הייתי רוצה לבדוק את זה.״
״אתה… אתה רציני?״ שאלתי בפליאה.
״מופתעת?״ שאל בגיחוך.
״מ-מאוד.״ הודיתי. סומק מיהר להתפשט על חיי ותחושת חמימות החלה לשרור בגופי.
״אז מה את אומרת?״ שאל בעודו מתקרב אליי וכורך את ידיו סביב מותניי.
״אממ…״ מלמלתי וזרקתי את ראשי אחורנית וחיוך דבילי התפרס על שפתיי.
״כן?״ הוא השלים אותי והביט בי בציפייה.
ניסיתי להיראות אדישה מולו למרות שבתוכי בערתי. ״טוב נו,״ משכתי בכתפיי באדישות וכרכתי את ידיי סביב צווארו.
הוא חיבק אותי חזק חזק וגופי התמלא בחום.
אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי. גופי החל לרעוד מהתרגשות.
סוף סוף נאהבת!
רגע לפני הגעתה של הנשיקה המיוחלת דלת חדרי נפרצה בפתאומיות. שוב.
וואו מה נסגר עם כולם היום?
ראם ואני הסטנו את מבטנו אל הדלת, בפתח עמד אריאל כשזוג ידיו משולבת על חזהו וגבו נשען על המשקוף,
רגע, אמרתי אריאל? מה הוא עושה פה לעזאזל?